איני יכולה לבטא במילים את סערת הרגשות המנסה לאחוז בי. בורחת מבלי להסתכל לאחור, חוששת שמא אדרש להתעמת עם הדברים. יותר קל לרוץ במנוסה, להתקדם לכיוון לא ידוע, מוכר אך קצת זר ולקוות שתהייה דרך חזרה. למה לדבר על הדברים כל עוד ניתן להשקיע את אנרגיות החסר הללו בהתכחשות למצב? למה עליי לבכות כשאפשר פשוט לא לחשוב, לא להרגיש, לא לרצות, לא להזדקק?
שונאת להיות תלויה ונזקקת, שונאת להרגיש חסרת שליטה, שונאת להיות אני. שונאת את הגוף שלי, שונאת את החיים שלי, שונאת את עצמי. תקוותי טבעה אי שם, במצולות השכול של חיי. לא ניתן להצילה. אני נחנקת יחד עימה, ממשיכה לבלוע מים.
מסביב שקט מלא עוצמה העומד להתפוצץ בכל רגע. ואקום אדיר אליו אני שוקעת אט אט. המים נראים כה שלווים... מזמינים אותי לטבוע בתוכם, בלי להתנגד. יש משהו מאוד מרגיע בצלילה האיטית הזו... משהו בי שלא ממש מבין מה קורה סביבו... משהו שלא מצליח להבחין בין טוב לרע... בין למטה ולמעלה... ורטיגו מושלם... אולי בשמים, אולי בים...
אולי בתוך הסחרחורת הזו ניתן לא לחשוב, לא לפחד, לא לדאוג. הרי אפילו בכתיבה איני מוצאת עוד מזור. דפיי עייפים מלהכיל אותי, אינם יכולים לעמוד בעול הכבד. איני מסוגלת לכתוב על הדברים. מעדיפה להניח למוחי לצנוח אל אותה תמונה פסטורלית מסוכנת... ואולי בסוף ארשה לעצמי לבכות, אבל רק קצת... טיפה... בלי לרצות להבין מדוע... בלי לדבר על הדברים. כבר אמרתי היום שהכל בסדר?!