הגוף בוגד, הנפש ממשיכה לתעתע, אוספת את דמעותיי ומנסה לשדר עסקים כרגיל. אפופת סחרחורת, כמו בימים ההם, שואלת עצמי אם מישהו מבחין בי.
אוספת במהירות את השיערות הרבות הפזורות ברחבי החדר, מנסה להעלים עקבותיהן כמבקשת להעלים שדה קרב. לאחר שניצחתי במערכה הקטנה הזו, מנסה להיאבק בתחושת עילפון... אסור שיראו אותי כך.
מאחורי דלת סגורה שוכבת, מנסה להתאושש. הגוף פזור על המיטה, שמן מתמיד, אך חלש ותשוש, כמו אז... 
"אני בריאה", ממלמלת לעצמי, "הכל בסדר". "הגוף סתם החליט לקרוא תיגר על נפש מעורערת". מנסה להתרומם בזהירות, לצאת מחדרי הסגור, לאכול משהו שיסמל עוד ארוחה מבוזבזת ולהגיד לעצמי ולכולם - אין מקום לדאגה.
כך, מסתיימת עוד מערכה במחזה.
נטולת כישורי משחק, עדיין מצליחה להעמיד פנים.
המסך ירד, השמש שקעה, נשארת לבד.
איני מסוגלת להכיל עוד את עצמי, לשאת בעול מחשבות סוררות. כבדה מידי עבור עצמי, איני יכולה להחזיק.
רוצה לבכות, אך פוחדת... יודעת שאם אתפרק לא ניתן יהיה לאחות את השברים... אסור שיראו אותי כך, אסור שאראה את עצמי... הכל בסדר...