היי דמעה שבורה, אולי במקום להעמיד פנים שהכל ורוד כדאי לדבר הרגשות האלה בפנים- שאת מרגישה שאת עדיין שם, שמשהו בתוכך מחפש מפלט בהרעבה ונמשך לחולי- אפשר לגלות את זה, לצעוק את זה, לבטא את זה, לא חייבים 'לשמור חזות' כאילו הכל בסדר, ההחלמה מהפרעה אכילה ממש לא מסתיימת עם השיקום הגופני, זה רק צעד ראשון, ברור שהקולות החולים עוד יהיו, אבל החוכמה לשאת את הדחפים החולים הפנימיים האלה ולעמוד בהם בלי לפעול על פיהם ולהשאב שוב 'למפלט' בהרעבה.... אולי דווקא כאשר מעמידים פנים שהכל ורוד ובסדר זה יוצר בעיה כי השתיקה ותחושת ההסתרה נותנים כח להפרעה.

אני שומעת מפוסטים של הרבה בנות כאן שמתמודדות והגיעו לשיפור גופני שהן חוששות שאף אחד כבר לא מבחין בקושי שלהן יותר משום שכלפי חוץ הן נראות לכאורה בסדר. כאילו לא יקחו ברצינות את הקושי שלהן ללא 'חולי מזהיר' שידבר בעד עצמו. אבל זה לא המצב כמובן. עדיף להודות שהראש עדיין שם, שהמחשבות עדיין שם ולא מעמיד פנים כאילו הכל בסדר, עדיף לצרוח בקול גדול מאשר להרעיב בשקט..  

זאת שאלה טובה בכותרת "איפה את היום?" הלוואי ותמצאי את מי שאת ומי שתהיי.... גם אם לפעמים צריך לברוא את עצמנו מחדש כי הישן די נהרס ונאבד.....
גם אני הלכתי קצת לאיבוד ומחפשת, לא ממש מצאתי אמנם, אבל כבר לא מגדירה את עצמי דרך הפרעת האכילה.  לפחות זה.

מאחלת לך הרבה נחת.

היי רחי, היי מיכל
תודה לשתיכן על ההתייחסות (ורחי, תודה על דבריך המושקעים, המבטאים המון רגישות והבנה. מקווה שגם את תמצאי בקרוב...)

מיכל, לשאלתך -
מאז שסיימתי את האשפוז אני מגיעה למעקבים באופן סדיר, מנסה להושיט יד לקבלת עזרה - אך ידי חלשה מלהחזיק אותי כרגע. אפילו בטיפול התרופתי איני מסוגלת להתמיד. מאתמול הפסקתי את הכדורים על דעת עצמי ואני חוששת לדווח על כך... משהו נשבר בי אתמול ואני לא מסוגלת לאסוף את עצמי חזרה.

זה בסדר, זה קורה.
את חייבת להביא את המשבר הזה לטיפול, לתת אפשרות לעבד אותו ולהבין אותו. אלה החומרים שבונים טיפול יעיל.
בהצלחה