מידעהצהרת נגישות
תצוגת צבעים באתר(* פועל בדפדפנים מתקדמים מסוג chrome ו- firefox)תצוגה רגילהמותאם לעיוורי צבעיםמותאם לכבדי ראייהא+ 100%א-סגירה

מאת broken tear
20/06/11 23:17
1242 צפיות
ניסיתי לחפש את עצמי, אך לא מצאתי. תועה בסבך הבלבול, מדדה בין ייאוש לחוסר תקווה, עייפה. רגליי מבקשות למעוד, להפיל את גופי ועימו את העול הכבד המוטל על נפש שותתת דם.
להיות במצב מאוזן. לתת לחוסר האיזון להפר סטטוס קוו מתעתע. לצרוח את זעקתי, בלי מילים, בלי אותיות, בלי קול. לתת לדמעות לזלוג, כך סתם, לפרוק מכאוביה של נפש מיוסרת שאבדה.
ניסיתי לחפש את עצמי, אך לא מצאתי. כלפי חוץ - הכל נראה מושלם. גיבורה אמיתית, שנלחמת, נאבקת (עד טיפת הדם האחרונה?). אך מה יקרה כשהתמונה הורודה תתנפץ? כשאודה בקול רם - אני עדיין שם! עדיין שם! באותו מקום חולה בו הייתי טרם האשפוז... באותו מקום המבקש מפלט בהרעבה...  מקום המזין את עצמו באמצעות אינפוזיה של חולי, מהולה ברסיסי שפיות אחרונים.
קצבת חודשי האשלייה הסתיימה. נותרו פירורי אנרגיה אחרונים שמאפשרים לי להמשיך בהעמדת הפנים... רק עוד קצת...
מושיטה ידי, כמקבצת נדבות.
ממתינה למטבעות החסד האחרונים.
מנסה לחפש את עצמי, לחפש אותה, לחפש את מי שהייתי, את מי שאהיה.
אבודה.

תגובות

רחי
21/06/11 3:07

היי דמעה שבורה, אולי במקום להעמיד פנים שהכל ורוד כדאי לדבר הרגשות האלה בפנים- שאת מרגישה שאת עדיין שם, שמשהו בתוכך מחפש מפלט בהרעבה ונמשך לחולי- אפשר לגלות את זה, לצעוק את זה, לבטא את זה, לא חייבים 'לשמור חזות' כאילו הכל בסדר, ההחלמה מהפרעה אכילה ממש לא מסתיימת עם השיקום הגופני, זה רק צעד ראשון, ברור שהקולות החולים עוד יהיו, אבל החוכמה לשאת את הדחפים החולים הפנימיים האלה ולעמוד בהם בלי לפעול על פיהם ולהשאב שוב 'למפלט' בהרעבה.... אולי דווקא כאשר מעמידים פנים שהכל ורוד ובסדר זה יוצר בעיה כי השתיקה ותחושת ההסתרה נותנים כח להפרעה.

אני שומעת מפוסטים של הרבה בנות כאן שמתמודדות והגיעו לשיפור גופני שהן חוששות שאף אחד כבר לא מבחין בקושי שלהן יותר משום שכלפי חוץ הן נראות לכאורה בסדר. כאילו לא יקחו ברצינות את הקושי שלהן ללא 'חולי מזהיר' שידבר בעד עצמו. אבל זה לא המצב כמובן. עדיף להודות שהראש עדיין שם, שהמחשבות עדיין שם ולא מעמיד פנים כאילו הכל בסדר, עדיף לצרוח בקול גדול מאשר להרעיב בשקט..  

זאת שאלה טובה בכותרת "איפה את היום?" הלוואי ותמצאי את מי שאת ומי שתהיי.... גם אם לפעמים צריך לברוא את עצמנו מחדש כי הישן די נהרס ונאבד.....
גם אני הלכתי קצת לאיבוד ומחפשת, לא ממש מצאתי אמנם, אבל כבר לא מגדירה את עצמי דרך הפרעת האכילה.  לפחות זה.

מאחלת לך הרבה נחת.

מיכל-אפק
21/06/11 19:58

מבינה לליבך, זאת באמת דרך ארוכה ומעייפת לעיתים למצוא נפש אבודה.

האם את גם מושיטה יד לקבלת עזרה כלשהי ממישהו?

broken-tear
21/06/11 22:11

היי רחי, היי מיכל
תודה לשתיכן על ההתייחסות (ורחי, תודה על דבריך המושקעים, המבטאים המון רגישות והבנה. מקווה שגם את תמצאי בקרוב...)

מיכל, לשאלתך -
מאז שסיימתי את האשפוז אני מגיעה למעקבים באופן סדיר, מנסה להושיט יד לקבלת עזרה - אך ידי חלשה מלהחזיק אותי כרגע. אפילו בטיפול התרופתי איני מסוגלת להתמיד. מאתמול הפסקתי את הכדורים על דעת עצמי ואני חוששת לדווח על כך... משהו נשבר בי אתמול ואני לא מסוגלת לאסוף את עצמי חזרה.

מיכל-אפק
23/06/11 9:46

זה בסדר, זה קורה.
את חייבת להביא את המשבר הזה לטיפול, לתת אפשרות לעבד אותו ולהבין אותו. אלה החומרים שבונים טיפול יעיל.
בהצלחה

יוליול
24/06/11 17:10

אני מקווה מאוד וגם מאחלת לך שבקרוב תמצאי את העצמך,יקרה!