מעניין שהשיר דווקא מאוד נכנס לנעלי ההורה. הורה שמכיר בכך שלא יוכל לעד להשאיר את הילד תחת חסות כנפו המגוננת ויאלץ לשחרר את יוצא חלציו מן הקן יום אחד- מתמודד רגשית עם נושא הפרידה, גם עקב גדילה של הילד בשלב אחד, וגם עקב פרידה של ההורה מן החיים בשלב אחר, נראה שלהורה בשיר קשה עם הפרידה הממשית והוא מוצא לה פתרון דרך אמונה בהמשך חיבור סימביוטי נצחי בצורה מופשטת, מופנמת... 

ואילו בחוויה שלך כילדה מול הורים שעסוקים בעצמם ובטרחות חייהם הקטנוניות  את מצרה על כך שהם לא ערים ולא מעריכים את הרגעים האלה של הביחד הרגשי המשמעותי שיכל להיות בהווה, בייחוד על רקע העובדה שלא לעד יהיו הזדמנויות.... אולי יש מקום לשוחח עם ההורים קצת? לגרום להם להפוך מודעים לצרכים שלך?  להשמיע קול מבין הכסאות כדי שיבחינו בך? כמובן זה בתנאי שיש בכלל עם מי לדבר שם... אבל אולי לא יזיק לנסות.. (?)

 הכנסתי את עצמי לנעליי ההורה וככה כתבתי לילדי שלי שאני ירצה אותו קרוב אליי 
אני לא יכולה להבין רגש של הורה כי אני עדיין לא אבל החיבור הזה אמור להיות החיבור הכי חזק שקיים זה חלק ממני דמי יזרום בגופו
אבל כנרה שיש אנשים בעולם שפרי האהבה הזאת הופכת להיות לפרי מגעיל ומר שמזכיר לא מעט חביות לא נעימות
ניסיתי לדבר עם הורי לא פעם ולא פעמיים באחת הפגישות שלי אצל הפסיכולוגית הזמנתי את אבי ולא היה עם מי לדבר הוא ריכל ללא סוף על אמא שלי אמר כמה היא אישה רעה וכמה אני מזכירה לו אותה. זאת היתה שיחה קשה מאוד שבסופה הפסיכולוגית סכמה שכנראה האדם הזה גדל בבית קר ונוקשה שלא יודע מהיא אהבה ושהספה שאני יושבת עליה עשויה להגיב לי ולתת רגשות יותר מאבא שלי כואב אבל זאת המציאות
ואיך אני אמורה להתמודד עם זה אלוהים יודע. 

עצוב לשמוע...... זה ביש מזל גדול (יודעת מניסיון אישי, לצערי) לגדול אצל הורים שהם ילדים פגועים בעצמם שלא פתרו כלום בעבר שלהם ומעבירים את זה לילדים בצורה עיוורת.  חבל שאין שום חוק או פיקוח שיכריח אנשים לעבור קורס הכנה להורות או מבדק כשירות רגשית לפני שמביאים ילדים לעולם ומעבירים להם בירושה את כל הטראומות והתסביכים........ :/ 
מה עם אמא שלך? האם איתה את כן מצליחה להרגיש שיש אפשרות לתקשורת רגשית חיובית?

 לצערי לא. אמא שלי אדם שסובל מדכאון היא אדם נורא תלותי שיעשה הכל כדי להיות במרכז. יש לה סוג של חרדת נטישה והיא רואה רק את עצמה בתור ילד זה נורא מתסכל כי התפקידים כאן מתחלפים אתה הופך להיות סוג של הורה והם הילדים. כל החיים היו לי מטענים ענקיים כלפיה כעסתי עליה עד שנאה. עם הזמן למדתי להבין שהיא אדם נורא מסכן היא רחוקה מלהיות רעה היא עברה חיים לא פשוטים איבדה את אבא שלה בגיל 10 היתה צריכה לעזור בפרנסת הבית בזמן שכולם למדו. בנוסף לכל חווינו אלימות במשפחה אמא שלי היא אישה מוכה
שב"זכות" אבא שלי היא הפכה ל110 נכה הוא פגע לה בחוליות בצוואר וזה פגע לה במערכת העצבים ובתפקוד היומיומי. סתם דוגמא קטנה כל הקטע עם האנורקסיה שלי אמא שלי אומרת בפניי כל היום איך אני עושה לה את זה שאני בת רעה שגורמת לה סבל היא צועקת בלי סוף בוכה בלי סוף באה באשמות לעולם בלי באמת לנסות לדבר ולהבין אותי את הנפש שבי. זה גרם לי להיות אדם נורא סגור שלא משתף אף אחד בכלום כי במילא לא ישמעו אותי. ברמה כזאת שהחברות הכי הכי טובות שלי לא ידעו על האלימות שיש בביתי שידרתי להם שלמות ברמות שהם תמיד ייחלו לעצם בית כמו שלי. כאלו הם חיי כל אחד והחבילה שהוא קיבל מלמעלה רק אין לי מושג מה לעשות איך להתמודד ומה לעשות עם הכאב הזה וההרגשה הזאת שכל חיי אני חייה עם פיספוס אחד גדול פיספוס של משפחה. יש לי אמא ואבא שאני לא יודעת עליהם כלום חוץ מכאב זה שובר אותי כי בסופו של דבר השעון הולך לכיוון אחד ויבוא היום שהם לא יהיו ואז אספר לילדיי היו לי הורים הורים זרים.