כשקבלתי את אישור הפרישה (ממשרד החינוך) הייתי בשיאה של שנת הלימודים, למרות הפיתוי לנוס אל החופש האמיתי ואל עצמאותי לה ייחלתי עד כלות... היה לי ברור שלא אטוש את מחויבותי למערכת באמצע שנת הלימודים ובטח שלא את תלמידי.
שלא בחדווה יתרה נאלצתי להפוך את מנהלת בית הספר לאשת סודי. היא הופתעה מגודל התעוזה ומהעובדה שדברים נעשו מבלי שידעה. בקשתי שלא תשתף איש מהצוות בעובדת פרישתי המוקדמת. הבטחתי שאסדיר את הנדרש לאישור עבודה חריג למשך חצי שנה נוספת כך שאסיים את השנה בשלמותה. (היה לה אינטרס שאשאר) מה גם שברור היה לי שלא אטוש את ים הפרויקטים והמטלות.
25 שנות הוראה בחדר מורים אחד מיקם אותי בין המובילים שבצוות המורים. לב חששותיי היה שמא אהפוך נושא לדיונים. חוות דעת ופרשניות של עמיתי: עד כמה נכון או שגוי היה הצעד.
התנהגתי ועבדתי במלא המקצועיות כבשגרה. לא הרשתי לעצמי להחסיר או שלא לבצע דבר על הצד המושלם. לא שתפתי אף לא את הקרובה שבחברותי.
לקראת סופו של החופש הגדול, בישיבת ההערכות בפתחה של שנת הלימודים החדשה, תאמתי מראש שאשא דברים. איש מהמורים לא הופתע כשניצבתי מולם ונוסח כתוב בידי. אלא שאני רעדתי בגופי ובקולי. עמדתי וחשפתי את סודי. 25 שנות הוראה ועבודה צמודה עם צוות עמיתים קבוע תמו בשלהי קיץ אחד והותיר את המסובים בחדר פעורי פה (ומלאי קנאה...).

כשניר (שם בדוי) הגיע אלי לאימון, הייתה מטרתו האימונית בלתי ברורה. "אני מתלבט האם לפרוש" אמר. אני בן 56 שבעתי 30 שנות עבודה וניהול. לא יכול יותר...." חייך. "הגעתי לתפקיד בכיר, שכר הולם, אבל זה כבר לא זה..." המשיך בטון מתנצל... לא יודע מה לעשות. איך ובמה להתחיל? ומה יקרה אם ידעו בחברה שאני בהליכי פרישה וניסו להניא אותי מההחלטה? יפגעו בזכויותיי... גם ככה מאוד קשה לי להחליט: זה נכון? זו טעות? זה הזמן? חייכתי בליבי: מי כמוני מבינה אותך הרהרתי...

סוד פרישתו המוקדמת של ניר (שם בדוי) היה המשמעותי בסודותיו בדרכו המפרכת מ"אזור הנוחות" אל "מגרש האימונים". הכול נראה לו מרתיע ולא מעשי. שפע התלבטויות, חיפוש מלאה אחר תעסוקה חלופית שתהווה אתגר כלכלי, מנטאלי ובנתוני הזמן המועדפים לו. הדילמה הבסיסית האם לרכוש מיומנות או מקצוע חדש? "אני כבר מבוגר בכדי להתחיל ללמוד" אמר לי לא אחת ואני שתקתי. הספקות שעלו שוב האם לוותר על רעיון הפרישה... ומה יקרה אם ייחשף סודו ויגרם לו נזק או לחילופין יהפוך מושא ליועצים מכל כיוון?

תהליך האימון לא היה קל. גם לא פיזית.
הנתיב שהוביל להחלטה הסופית לפרוש נע כל העת על הסקאלה שבין כן ולא. ככל התחבר לחזקות ולערכים פחתו החששות המהותיים (נשארו חששות אחרים...) עד שקבלת ההחלטה הייתה אפשרית.
ביום שבו רקם את החזון והצליח לראות את המציאות המיטבית מתקרבת לפתחו, התיישב מולי ואמר בקול בוטח: אני פורש !

ניסחנו את תוכנית הפעולה תוך שאנו מציינים חודשים עד שבועות. הקושי לשמר את הסוד עלה בעיקר באותן ישיבות בראשן עמד ונאלץ לקבל החלטות עתידיות שחתום וגמור היה שלא יהיה שותף להן ברגע שיצאו אל הפועל. תאריך הפרישה היה כבר נקוב.

ממקומי כמאמנת לקריירה שנייה וכמי שחוותה את התהליך על בשרה וללא מאמן אישי. חשתי הזדהות מוחלטת עם לבטיו של ניר. חוויתי את הקשיים והתמורות אחד לאחד. תקופה ממושכת של רזים קטנים שהופכים לסוד גדול וכל כך משמעותי בדרך לפרישה. אינספור התלבטויות של כדאי או לא. נכון או לא. טעות או פתח לחיים מופלאים? לשתף בתהליך? לשאול עצת חבר? להתחרט ולשוב לאזור הנוחות לעוד שנות שגרה לא מאתגרות?
מה שהיה לי ברור ובדיעבד גם לניר (שם בדוי) שמשהו בסוד הזה היווה את ההבטחה וההגנה המנטאלית שפרישה בטרם גיל הפנסיה - היא אתגר בר השגה לעתיד מצמיח.


מאמנת להחלפת קריירה.
[email protected]