טוב היום המשכתי את רצף הימים המגעילים שעוברים עלי.
ניסיתי לאכול באמת שניסיתי וכן ברור לי שאני לא יכולה לחיות מ-X קלוריות ליום ונכון שאמרו לי שזה תפריט שואה ואני הרי יודעת את הכללים אבל לא מצליחה ליישם אותם וליישם זה הרי השלב הכי קשה.
הלכתי לפיזותרפיה היום באמצע העבודה כי נהג של אוטובוס סגר עלי תדלתות הגעתי לפיזותרפיסט והתחלתי לבכות מכאבים (בנינו זה כאבים לא רק של המקום) הוא ניגש אלי ושאל אם הכל בסדר אמרתי לו שכואב לי כי לא רציתי לצאת מטומטמת, אם רק הוא היה יודע מה באמת כואב לי כל הנושא של המשקל של האוכל של הכל ביחד...
הבטחתי לעצמי שאסור לי לחיות על כזו כמות מיזערית של קלוריות.
היום מישהו שאני מדברת איתו הרבה זמן החליט שאין לו מה לדבר איתי יותר, הסברתי לו תמצב ושזה הדבר האחרון שיעשה לי טבו לא לדבר איתו והוא פשוט התעלם ומחק אותי במהירות האפשרית אני פשוט בהלם במקום שאנשים יהיו איתי הם נעלמים ממני אני כ"כ מסכימה עם המשפט: "עדיף כלב שהוא חבר מאשר חבר שהוא כלב" כ"כ אמיתי ונכון.
טוב אין לי כ,כ מצב רוח עכשיו אבל חשוב לי לעדכן גם היום.
תודה לכם שאתם מגיבים ופה איתי ובשבילי אני רואה ומעריכה הכול.
ת-ו-ד-ה!