השקפה שלילית (פסימיות) וחוש הומור אצל חולי כליות מחלות בכלל, מחלות חמורות כמו ומחלות כליה בפרט, גורמות לחולה להיות פסימי. כמעט ולא רואים חולים שופעי השקפה חיובית (אופטימיות), התלויה בחומרת המחלה. אכן, מה יש לו לחולה להיות אופטימי, אם נגזר עליו בין אם מגורל או מסיבה גנטית להיות חולה ? ההתמודדות עם מחלה חמורה, קשה על החולה על משפחתו ועל הסובבים אותו. מיד עם גילוי סימני המחלה, כל מחלה, כאילו נעטף החולה בעננה כהה, הגורם לו להסתיר את עצם המחלה מהסובבים אותו, כולל משפחתו. אט אט, לאחר זמן, עם שינויים בדפוסי התנהגות, הענן מתחיל להתפוגג, תחילה, המשפחה מגלה את קיום המחלה, אחריה מגלים האחרים. הלחשושים סביב החולה מתחילים להיות קולניים יותר, עד ש"הסוד הגדול", הופך נחלת הכל. קשה לו לחולה להיות אופטימי בכל הקשור לטיפול וריפוי, העננה הכהה שנדמה כי היא עוזרת לחולה, להמשיך כאילו דבר לא קורה, שלפעמים שיקולי פרנסה, הם שמדריכים אותו, סופה להתפוגג ואז החולה נעשה יותר ויותר פסימי. אחד הסימנים המובהקים להשקפה השלילית, הוא איבוד חוש הומור. יש אנשים שחוש ההומור הוא ב"כרטיס ביקור" עבורם, אולם כאשר מתברר להם כי הם חולים, האופי ההומוריסטי מתחיל להעלם. בתחילה החולה מתחיל לדבר בסרקסטיות על הכל, אחר כך על מחלתו ולבסוף אפילו בדיחות של אחרים כבר לא מצחיקות אותו. נכון, מחלה אינה מצחיקה ואינה סיבה להומור, אולם ההומור יחד עם האופטימיות אשר מקיפה אותו, עוזרים ולו במעט להתמודדות עם מחלה. "הצחוק יפה לבריאות", אמרו חז"ל והם לא אמרו זאת סתם. ידועים הרבה מקרים בהם חוש ההומור הוא שהחזיק וחיזק חולים בשעות הקשות, האריך את עמידותם בתלאות המחלה, נפח בהם תקווה, עד כדי מקרים בהם היה ריפוי מלא. טוב שיש עדיין חולים אמנם מעטים, שמחזקים את חוש ההומור, על מנת שיחזק אותם. יש אומרים: "מה לי ולצחוק כאשר הכאבים לא מניחים לי ?" מתברר ממחקרים שנעשו, השימוש בהומור כאמצעי להקלה על החולה משייך את ה"ליצנות הרפואית", לתחום הרפואה המשלימה. הכוח המרפא של ההומור והצחוק הוכח במספר מחקרים כמסייע להרפיה, מפחית כאב באמצעות ייצור אנדורפין, חומר המשפיע במוח, כמו סם טבעי, מסייע למערכת החיסון על ידי הגדלת מספר תאי הלימפוציט T והפחתת הנסיוב קורטיזול בדם, עוזר לעידוד השקפה חיובית (אופטימיות) והתמודדת עם מצבים קשים. בנוסף הוכח כי ההומור מגביר את סיכויי העמידה בתהליכים רפואיים שונים ומאיץ את החלמת המטופל. אינני אומר כי כל חולה כליות צריך להכריז על כך בקולי קולות ובראש חוצות, אולם ההסתגרות בתוך המחלה, מגבירה את הדיכאון, מפחיתה את התקווה, ומקצרת את החיים. מניסיון אישי, בעניין מחלת כליות, אני יכול להעיד, כי קשה לחולה להתמודד עם המחלה, אולם בעזרת אופטימיות וחוש הומור, הכל נראה אחרת, אם לא קל וטוב יותר.