אהבה זה קשקושים. בציור אינטואיטיבי אנחנו מגלים את קסם הקשקושים ואין כמו ציור אינטואיטיבי, מניסיוני, כדי ללמד אותנו שיעורים חשובים ומדויקים לגבי הדרך הנכונה לחיות חיים מספקים ויצירתיים יותר. בציור האינטואיטיבי ניתן להתבונן במגוון נושאים וסיטואציות מחיי היום-יום ולקבל שלל תובנות, רעיונות והכוונות כיצד להפוך קושי ליתרון, בעיה לאנרגיה יצירתית. מה זה קשקושים? דרך אחת להתבונן בקשקושים היא שזו דרך ראשונית ופשוטה לצייר ללא ביקורת עצמית. בגיל מוקדם ילדים מקבלים מושגים מעוותים לגבי מהו "ציור יפה" ומהו "ציור מכוער". פעמים רבות ילדים יוצרים אבחנה ברורה בין "ציור" (משהו ברור שאפשר להבין ולהסביר אותו) לבין "קשקוש" (משהו לא ברור, חסר תוכן או מסר ברור). האבחנה הזו אינה תיאורית בלבד אלא שיפוטית ביותר וקובעת באופן חד ש"ציור" זה "טוב" וש"קשקוש" זה "רע". יתרה מזאת- לפי חלוקה זו מי שעושה "ציור" הוא אחד ש"יודע לצייר" ואילו זה שעושה "קשקוש" הוא אחד ש"לא יודע לצייר". אם מתבוננים אף עמוק יותר בכוונה הנסתרת נראה שהמצב עגום עוד יותר – אין כאן רק ניסיון להפריד בין "מי שיודע לצייר" לבין מי ש"לא יודע לצייר" אלא מתגנבת גם נימה שיפוטית אכזרית שמפרידה בין מי ש"מוכשר" ו"ראוי" לבין מי ש"גרוע" ו"לא ראוי". אין פלא שילדים רבים הופכים בהמשך למבוגרים שנמנעים בכל דרך לפגוש מחדש את הביטוי שלהם בציור. תחושת חוסר היכולת שמתלווה אליה חווית חוסר ערך כזו היא בוודאי חוויה שלא נרצה לחזור אליה. אז פשוט נאמר "אני לא יודע לצייר" ונתרחק מהסכנה. דרך אחרת להתבונן בתופעת ה"קשקושים" היא שמדובר כביכול בסוג ביטוי חסר אחריות, חסר כוונה או הכוונה, חסר ערך וחסר תכלית. משהו "סתמי" שאין לו שום סיבה אמיתית להתקיים. פעמים רבות תהליכי ההתבגרות והלמידה שלנו מובילים אותנו, בטעות, לחשוב שהדרך הנכונה והיחידה להתבטא היא על ידי כזו שניתן להסביר אותה, להבין אותה, לגלות בתוכה אחריות, בגרות ותוכן שכל המתבונן בו יוכל לחוש בנוח עמו. ה"קשקוש" יכול להיתפס כמצב של חוסר שליטה בתהליך היצירתי, ובדרך כלל אנחנו נוטים לחשוש מכל מה שמייצג או מבטא חוסר שליטה. כשאנחנו "מקשקשים" על הדף אנחנו לא מנסים למצוא חן או להשתלט על נושא הציור, היד נעה באופן חופשי ללא מעצורים על הדף, מחליפה צבעים ללא סיבה משמעותית. מאפיין נוסף של פעולת ה"קשקוש" הוא האגרסיביות המתעוררת והמתבטאת בעת פעולה כזו. רגשות תוקפניים או מטען רגשי תוקפני אצור עשויים להתעורר בעת ביטוי "קשקושי". בעת הקשקוש בדרך כלל אנחנו משתמשים יותר בכוח מתפרץ ונותנים לחלקים הגבריים האלה, שבתוכנו, לקבל במה רחבה יותר. ביטוי אגרסיבי או כל מה שמזכיר אותו בוודאי אינו יכול להיות חלק ממה שאנחנו נחשוב כפעולת "אמנות". באופן כללי בני האדם נרתעים מכל מה שמזכיר להם אגרסיביות בכל צורה שהיא. הקשקוש, אם כן, נתפס בוודאי כלא רצוי וכ"לא נכון" גם מפני שהוא מסמל ומאפשר לכוחות "הרסניים" כביכול, לבוא לידי ביטוי. אם הדבר נוגע לילדים, נראה שהאדם הסביר לא ירצה לעודד את ילדו לנהוג באופן אגרסיבי ולכן בוודאי שלא יחוש ש"קשקוש" הוא דבר רצוי, יצירתי וראוי להערכה. אהבה היא קשקוש משום שהדברים מהם אנחנו נרתעים ב"קשקוש" הם בדיוק הדברים הנחוצים לשם תחושת אהבה. אזכיר כאן, לשם הבהרה, שהכוונה כאן ב"אהבה" היא בראש ובראשונה בחוויה אישית שיש לאדם ללא כל קשר למערכת יחסים או למגע עם אדם אחר. הכוונה כאן במושג "אהבה" היא לתחושה עילאית ומופלאה שאדם מסוגל להגיע אליה ושלמעשה אליה הוא שואף כל חייו. את העצמה הרגשית הזו יכול אדם גם להעביר לאחרים (“מערכת יחסים של אהבה") אך בראש ובראשונה מדובר בתחושה אישית שיש לעשות עבודה אישית במהלך החיים על מנת להתחבר אליה ואף להעצימה במהלך החיים. עיקרה של תחושה זו יבוא לידי ביטוי בחוויות של אהבה עצמית וביכולתו של האדם להגביר את האהבה כלפי עצמו. אם כן, כל מה שהזכרתי לעיל, שגורם לנו לחוש שלא בנוח עם ה"קשקושים" שלנו כמו גם עם ה"קשקושים" של אחרים מהווה גם "כרטיס כניסה" למחוזות האהבה העמוקים ביותר של האדם. נוכל להסיק, אם כן, שהימנעות קבועה מפעולות יצירתיות שהן סוגים של "קשקוש" מהווה את אחת הסיבות שבני אדם רבים לא חווים מספיק חוויות של אהבה. אהבה הופכת כך למצב נדיר וחמקמק שבשבילו הולכים לראות סרטים סוחטי דמעות או מחפשים בכל עת מערכת יחסים שתמלא חור רגשי שאף פעם לא מתמלא באמת. הבה נבדוק את כל המאפיינים של "קשקוש" ונראה כיצד ניתן להבין אותם כ"חוסמי אהבה" מהמעלה הראשונה. אהבה היא כוח עצום ובו זמנית היא זכה, טהורה, נקייה ועדינה. זו האהבה, אם כל הרגשות ואם כל התחושות, פסגת השאיפות של האדם. יש כאלה הטוענים ש"אלוהים הוא בעצם אהבה". אהבה היא תחושה מענגת, מחברת, מרפאה, משחררת ומנחמת. כזו חווית האהבה וכאמור, היא לא מוכרחה להיות קשורה להיותו של אדם רווק, נשוי, בזוגיות או בנפרד. זו חוויה אישית, נכס של האדם שמצליח לפתח את עצמו למצב של תחושה כזו אותה הוא מבטא בראש ובראשונה כלפי עצמו. הדבר הנפלא הזה, אותו אנחנו מכנים אהבה, אינו יכול להתקיים ולהיות נוכח ובולט במקום שבו יש שיפוטיות וניסיון להפריד ולהבדיל בני אדם כ"טובים יותר" לעומת "טובים פחות". במקום בו אנחנו מבדילים בין כאלה ש"מציירים יפה – כלומר – טובים, מוכשרים וראויים" לבין כאלה ש"מציירים מכוער – כלומר – לא טובים, לא מוכשרים ולא ראויים" באותו מקום אנחנו מצמצמים עד לאפס את האפשרות של תחושת אהבה, חיבור לאהבה והגברת האהבה. באותו מקום בו אנחנו מגבירים את ההשוואה והתחרותיות ויוצרים מצב מעוות ומוגזם של הבדלה בין מוצלחים לבין מפסידנים, באותו מקום אנחנו קוברים את אפשרות האהבה שבתוכנו. אהבה אינה מבדילה, אינה שופטת, אינה מבקרת ואינה מדרגת. היא לא שם. על מנת לחוש אהבה יש לעודד את הקשקוש ולא להפך מכיוון שכך אנחנו מחפשים את היופי שבכל מקום ולא את מה שיהפוך "לא נחשב". ברגע שאנחנו שופטים את הביטוי הספונטאני של אדם אחר חסמנו בפנינו את אופציית חווית האהבה המענגת. כך זה עובד. כאשר קשקוש נתפס, בטעות גמורה אגב, כמצב של "חוסר שליטה" אנחנו שוב מתרחקים מרחק שנות אור מאפשרויות האהבה שלנו. החיים אותם יצרנו לעצמנו, עם מלאי עצום של ביקורת עצמית ופחד לא מאפשרים לנו להתחבר לרגשות נעימים ועילאיים במצב רגיל. אנחנו נוטים יותר להסס מאשר להעז. אנחנו נוטים יותר לפקפק מאשר להאמין. אנחנו נוטים יותר להתעכב מאשר לצאת לדרך ביוזמה חדשה. כך אנחנו חיים ובתוך החיים האלה, בשגרה הזו, אנחנו גם נוטים לחוות את האהבה באופן לא תדיר ולא נגיש. דווקא פעולות של חוסר שליטה שאין בהן שום נזק או סכנה לאחרים עשויות לשחרר אותנו מעכבות וממחסומים שמסתירים מפנינו את הטבע האמתי והאוהב עמו באנו לעולם. התקשורת רוויה בחדשות מדאיגות ובעימותים. כמעט בכל מקום אליו אנחנו הולכים אנחנו נתקלים בגילויים של חוסר סובלנות וקושי בין בני אדם. אנחנו חיים עם זה ואנחנו מוקפים בזה. אלה הם חיינו ואותם אנחנו רוצים לרפא ולשנות. אם לא נמצא לנו מספיק דרכים יצירתיות וקבועות לאבד שליטה אין סיכוי שנחולל שינוי אמיתי, אין סיכוי שנתחבר לאהבה. הבה נצא מהקווים, הבה נניע את היד בחופשיות לעבר האהבה. היא שם. אהבה היא קשקוש ומתגלה בקשקוש. נו, התחלת כבר לקשקש? ולבסוף – נתבונן באלמנטים התוקפניים של הקשקוש. הדבר מזכיר לי יחסי מין סוערים ואוהבים. זה מתחיל בלהט יצרים ובביטויי תשוקה עזה תוך שחרור כוח תוקפני רב, שמנותב לפעולת האהבה בין בני הזוג המתחברים ביניהם. מתוך אותה חוויה שיש בה שחרור של אנרגיה יצרית – גברית, גם נולדת חוויה עזה ועמוקה של חיבור, של איחוד, של אהבה. האהבה נולדת בעקבות הפריצה הגברית שחוצה גבולות ושמאפשרת את חווית המיזוג הנשית, חווית האהבה. כך גם ביצירה אינטואיטיבית ובמצבים דומים אחרים – הפעולה היצירתית שמתחילה ממקום של "לא אכפת לי מה ייצא" ושמאפשרת שחרור כוח ואנרגיה מובילה בסופו של דבר לתנועת אנרגיה רגשית הרמונית בתוך האדם ומכאן גם מעבר לתחושות אישיות ייחודיות ומענגות, תחושות של אהבה. וכפי שכבר ציינתי – אהבה זה קשקוש. דברים אלה יכולים לבוא לידי יישום וביטוי בתחומים רבים של החיים ולא רק בענייני ציור אינטואיטיבי. כאמור, ציור אינטואיטיבי יכול לשמש לנו מורה דרך לחיי היום-יום. אם ברצוננו באהבה עלינו לקשקש. עלינו לצאת מהקווים של עצמנו. עלינו לאבד שליטה ועלינו לאפשר לעצמנו אגרסיביות בגבולות הראויים והמותרים. כך זה עובד.