אימא שלי הזמינה אותי לחג אצלה. לא התלהבתי מרעיון, כי כל פגישה מסתיימת בריב. בסדר הלכתי. למרות כל הלחץ באוויר בהתחלה הלך פחות או יותר בסדר. ניסיתי לספר משהו מצחיק, ניסיתי להשתחרר מהמחשבות שלי.הייתי שעה פלוס והלכתי וממש כבר ביציאה רבנו. אחרי זה רבנו בטלאפון.
אני יודעת שאני לא עשיתי כלום.אני יודעת שאני לא אשמה, אבל למה כל פעם אותו דבר:אני נשארת עם רגשות אשמה.ואוכלת את עצמי.
לעזאזל! אני מנסה להשתקם וכל פעם קורה משהו.
לפעמים אני חושבת טוב , רבנו, לפחות יהיה לי שקט ככה,לא נדבר, אבל כל הזמן שלא מדברים אני עדיין עם רגשות אשמה.
ושיטה הזאת המטומטמת להגיד את מה שהיא אומרת ולנתק טלאפון בפנים! להכניס לי מילים שאני לא אמרתי ולנתק.אני כבר לא מנסה לענות אפילו, כי יודעת שעכשיו יבוא הניתוק.
למה לא לעזוב אותי בשקט, בלי השליטה הזאת מעליי.
מה צריך לעשות כדי לא לפגוע בעצמי? להתעלם מכל מיני אמירות שלא במקום? אז זה מה שאני עושה.אבל אחרי זה בא עוד  משהו.
זה מביך לרשום אותי, אבל אני אכתוב בכל זאת. אימא שלי נתנה לי מכנס.ואחרי האישפוז מדדתי אותו כבר והוא לא נראה לי עליי.מה לעשות.הוא קצת גדול ואני לא אוהבת אותו.אז סירבתי לקחת.קיבלתי בפרצוף כל מיני אמירות.עכשיו הסיפור חזר.אמרתי לעצמי טוב אנסה שיטה אחרת. אמרתי אני אקח אבל אם לא מתאים אני אחזיר. קיבלתי מבט הורג ואמירה: :" לכי תקני לעצמך שתי מידות פחות". מה הקשר פה אני לא יודעת.איך זה נראה לכם?! לא אמרתי כלום.
יש לזה תשובה.אימא שלי מנסה להתאים אותי אליה.היא לא מבינה יש לנו טעם שונה.אני זאת אני.ואני עייפה מזה.ואני ממש חסרת אונים עם בל החרא שבפנים...