בעיה נפשית כמעט אף פעם לא נשארת רק בעיה רק של מי שסובל ממנה. אם למישהו יש חרדה גם בני המשפחה שלו מרגישים בחרדה ושותפים להתמודדות איתה. אם למישהי יש דיכאון גם בעלה והילדים יושפעו מהדיכאון. בעיות כמו הפרעה אובססיבית טורדנית משפיעות באופן ישיר על היחסים במשפחה ועל הרגלי החיים. יש הרבה מחקרים שמראים את ההשפעה השלילית שיש לדיכאון שלאחר לידה על התינוק, שלא לדבר על ההשפעות הארוכות טווח של הורה אשר מוגבל בתפקודו בגלל בעיה מתמשכת שמונעת ממנו לדוגמא לצאת מהבית (אגורפוביה), לבלות עם הילדים (דיכאון כרוני) או לשחק עם הילדים בגינה (אובססיה של זיהום). לרוב, ילדים הם יצורים סתגלנים אשר מצליחים להתמודד עם כל מני קשיים שעומדים בדרכם. אבל גם אם הם מצליחים להתמודד, לפעמים הקושי שהם צריכים להתמודד עמו מיותר או מוגזם ולפעמים הילדים לא מצליחים להתמודד בצורה טובה כל כך. ואז מתחילות בעיות התנהגות, קשיים בלימודים, משברים נפשיים ובמקרים מסויימים גם בעיות נפשיות מהותיות כמו דיכאון וחרדה. ילדים שגדלים בבית שבו אחד ההורים סובל מבעיה נפשית מתמודדים עם שלל ההתמודדויות הרגילות של ילדים ובני נוער ובנוסף לכך גם גם התחושות והמחשבות שהמצב של אחד ההורים גורם להם. אני מציע רשימה של דברים שהורה שיש לו מחלה נפשית כמו חרדה או דיכאון, אבל גם מחלה פיסית משמעותית יכול לחשוב עליהם ואולי גם לומר לילדים שלו. לאבא או לאמא שלך יש מחלה. מדהים עד כמה אנחנו שוכחים לומר לפעמים את הדברים הפשוטים. אתם לא צריכים להסביר לילד בן 8 את התאוריה הביולוגית שמסבירה את הדיכאון של אמא שלו ולא צריך להסביר לילדה בת עשר איך פרויד וקוהוט מפרשים את הגורמים להתפרצויות הזעם של אבא שלו שסובל מדיכאון. אבל ילד כזה צריך להבין שיש סיבה לכך שהאמא שלו לא יוצאת איתו לשחק בגינה אחר הצהריים ומעדיפה להשאר במיטה. ילד צריך לדעת שהסיבה שאבא שלו צועק עליו להשאיר את הנעליים מחוץ לבית נובעת מהפרעה אובססיבית כפייתית ולא בגלל שהוא מלוכלך. כשילד לא מבין מה קורה להורים שלו הוא מתחיל לפתח תיאוריות שגורמות לעצב ולסבל לעצמו. אתם לא אשמים אתם יודעים שילדים צעירים חושבים אחרת ממבוגרים. ילדים קטנים שההורים שלהם חולים או מתנהגים אחרת ממה שהם מצפים מנסים לחשוב מה הם עשו לא בסדר, איך הם גרמו למצב הזה של ההורים שלהם. קל לילד לחשוב שהוא זה שגרם לדיכאון של אמא שלו כאשר הוא רואה שהיא בוכה כל כך הרבה אחרי שהוא אומר לה משהו, ואבא שלו דווקא מחייך אליו ומלטף לו את הראש. ילדים רוצים שההורים שלהם יתגאו בהם, הם רוצים לשמח את ההורים שלהם. אבל קשה מאד לשמח מישהו שסובל מדיכאון. קשה להצחיק מישהו שסובל מחרדות. אל תיקחו את זה באופן אישי אנשים מדוכאים יכולים להיות עצבניים עם סף גירוי נמוך או שהדיכאון יכול לגרום להם לשינויים במצבי הרוח בגלל טריגרים חסרי משמעות. לפעמים הם אומרים דברים אכזריים ופוגעניים. שאחר כך הם מצטערים עליהם. אבל הילד לא יודע את כל זה. הוא שומע את המילים בלי לדעת שהדיכאון מדבר מהגרון של אמא שלו או שהכעס של אבא שלו לא קשור למה שהוא עשה. אם מסבירים לילד גם צעיר שלא כל דבר שההורים עושים קשור אליהם הם יהיו פחות רגישים, ולא יקחו באופן אישי כל אמירה, כל כעס או כל בכי. אנחנו אוהבים אותך. מה כל ילד וכל מבוגר רוצים לשמוע? שאוהבים אותם, שחושבים עליהם. לא משנה מתי ולא משנה מדוע, כי זה אחד הפחדים הגדולים שלנו. ילד שאחד מההורים שלו חולה בדיכאון יכול להרגיש שלא אוהבים אותו. הורה שעסוק בחרדה שלו יכול לפעמים לשכוח שגם לסביבה שלו יש צרכים ושהילדים שלו צריכים אותו. ילדים גם לא צריכים כל הזמן שיגידו להם שאוהבים אותם, אבל צריך לומר את זה מספיק פעמים. כדי שהילד ידע שלמרות הכל ההורים שלו ובמיוחד ההורה שסובל אוהב אותו. אפשר לטפל בזה. כמעט בכל המצבים הנפשיים אפשר לטפל ולכן יש תקווה לעתיד טוב יותר. הילד צריך לדעת שיום אחד המצב ישתפר ואמא שלו תחזור לשחק איתו בגינה או שאבא שלו יפסיק להתרגז כשהוא מביא חברים הביתה. ילדה בת עשרה צריכה לדעת שיהיה מי שיבוא איתה לקניות וידבר איתה על דברים שלא נעים לדבר עם אבא. אפשר לבקש עזרה התמודדות עם מחלה של בן משפחה יכולה להיות קשה. גם אם אתה בן 7 או בת 13. ואם אין אף אחד במשפחה שלך שיכול לעזור לך אפשר לקבל עזרה מאנשים חיצוניים. יועצת של בית הספר, פסיכולוגים ופסיכיאטרים, קבוצות תמיכה. מכיוון שאנשים שסובלים ממחלה כמו דיכאון או חרדה עסוקים הרבה יותר בעצמם אז כדאי להעזר בבני משפחה אחרים או במישהו מקצועי על מנת להתמודד עם הקשיים שלכם. חשוב לזכור שלא תמיד ההורה הסובל יכול לקחת את תפקיד המסביר. לפעמים זה צריך להיות בן הזוג. לפעמים בן משפחה אחר ולפעמים מורה או יועץ העיקר שתתייחסו גם לילד שמושפע ממחלת ההורה.