זה תפס אותנו באמצע החיים. שני ילדים – מתן בן 11 והילה בת 6. עברנו דירה, הילה בת ה – 6 עומדת בשערי כיתה א' ומתן בכיתה ו'. התרגשות גדולה של התחלות חדשות. קשיי קליטה מעטים.

לאט, לאט מתחילה לחלחל לחיינו מציאות חדשה – הילה מתלוננת על כאבי בטן, רופא "הכול בסדר". בלילות חוזרת להרטיב, נרדמת בשיעורים בבית הספר, מתלוננת כל הזמן על צמא, ריח מוזר מהפה. "לא יכול להיות", "זה בטח בגלל המעבר לדירה החדשה", "הכול בסדר" - ההכחשה.

הסבתא לוחצת, בדיקות. הטלפון לא מאחר לבוא: "תגיעו מיידית לחדר מיון, "רמת סוכר גבוהה".

נוסעים לבית חולים, לא קולטים שאוטוטו חיינו עומדים להשתנות, לא יודעים בפני מה אנו עומדים...
חדר מיון – בדיקת דם ואבחנה חדה ובהירה – "סוכרת נעורים". זריקה ראשונה של אינסולין...

מה לא עשינו בסדר ? איפה טעינו ? מה זה אומר עלינו ? – האשמה.

נכנסים לאינטרנט – מתחילים ללמוד מהי סוכרת נעורים, מבינים שזה לכול החיים – אבל לא מאמינים... לומדים לבדוק דם... להזריק אינסולין ... ארוך... קצר... פחמימות ... לבלב... תאי בטא... פועלים מתוך אוטומט של למידה אבל בסתר הלב התקווה שטעו וזה עובר. המונח "מחלה כרונית ללא מרפא" הוא בלתי נתפס ככל הקשור לילד הקטן שלי, זה שדאגנו עד כה שלא ייצא החוצה בלי סוודר.

חוזרים הביתה – גוגל. אין מחקר אחד שלא קראתי. "לא יכול להיות שאין מרפא" – משבר וייאוש.

פתאום תובנה – אין רופאים, עכשיו זה אנחנו, הילה וה"מחלה". מה עושים ? – שלב ירידת האסימון. תובנה מרכזית – מתמקדים בהווה. צוברים ידע, לומדים להתמודד עם השינוי באורח החיים.
המזווה בבית משנה תצורה – אין ממתקים, אין שום דבר המכיל סוכר, לחם קל, רק אוכל בריא, סדר יום נוקשה ובלתי מתפשר. לאט, לאט מבינים שלא ניתן להמשיך לחיות כך – רוצים גם איכות חיים ולא להיות קורבן של ה"מחלה".

הכרה – מעתה זו לא "מחלה" – זו "סוכרת". והיא של הילה עד שימצאו מרפא.

מחקרים ? כשיהיה משהו תודיעו לנו... יוצאים מהמצב הפסיבי ומתחילים ללמוד לחיות חיים איכותיים למרות הסוכר. החלטה אסטרטגית ראשונה – הילה בלי סייעת, שם המשחק – עצמאות.

החיים מתחילים לחזור לשגרה: השכמה, בדיקת דם, שתי זריקות, אוכל, בצפר, בדיקת דם, זריקה, ארוחת עשר, בדיקה, זריקה, ארוחת צהריים, בדיקה, זריקת תיקון, פעילות גופנית, חוג, בדיקת דם, שתי זריקות, ארוחת ערב, בדיקה לפני שינה, לילה טוב מתוקה (אופס... צריך להיזהר עם הביטוי עכשיו, שלא נצטרך להזריק אינסולין  , בדיקה בשלוש לפנות בוקר וחוזר חלילה) – יום רודף יום ולילה לילה. הלא אין חדש תחת השמש. "היפו" הופך משיר נחמד על היפופוטם למילה מפחידה.
בית חולים, בדיקות מעקב. חולפת שנה. מתחברים למשאבה – החיים מתחילים לחייך להילה והיא מחזירה להם חיוך של ילדה שאוהבת את החיים. שואלים מה נשמע ? והתשובה – מספר ?

שנתיים, שלוש – מתחברים למד רציף, עכשיו הכול בסדר – שינוי ניכר באוויר. עצמאות זה שם המשחק. הילה חורטת על דגלה לא לתת לסוכרת לנהל לה את החיים. אני מעריץ את הנחישות שלה לא לוותר, לחיות חיים שלמים ואיכותיים כמו כל ילדה בת גילה. כמו כולם – עם תוספת אינסולין...