חווית ה"אין" היא דוגמה מובהקת לתנועה הזו וכל אחד מאיתנו חווה מעת לעת, כך או אחרת, אם באופן קריטי ואם באופן כרוני, חוויה של התדלדלות משאבים ואיום של התדלדלות גדולה עוד יותר. בכל הנוגע לחיי התרבות בה אנו מתקיימים, פעמים רבות הדבר נוגע לענייני ממון, ענייני "פרנסה", ענייני מימון, ענייני היכולת לרכוש ודומיהם. מצוקות שונות הקשורות להתנהלות עם כסף קשורות בוודאי, כך או אחרת, באשליית "אין" כאשר מהצד השני קיימות כל-כך הרבה אפשרויות העוסקות באמנות ה"יש". לעתים, אין ברירה אלא לעבור תקופות כאלה או אחרות בתוך אשליית ה"אין" על מנת לתפוס שבייסודנו, אנחנו יצורים של "יש", כל-כך הרבה "יש" שאנחנו לא שמים לב. לעתים זה באמת יותר נוח להתמכר לחוויית ה"אין" שקובעת סדר יום רגשי ומעשי מוגדר מאד, המלווה בחרדות, תחושות חידלון מאיים, צורך מוגזם בביטחונות ובאמצעי הגנה, מעט סיכונים והשתייכות כפייתית לקבוצת אנשים החושבת בצורה דומה, צורה שמשמרת את חווית ה"אין", את האשליה שיש להיזהר מלאבד את מה שיש מכיוון שיתכן מאד שמלבד הדבר הקיים כעת ביד לא ייוותר לנו כלום. כשאדם מתבונן במראה הוא רואה איש או אישה שקיימים. באותו רגע הוא קיים, היא קיימת. שורה ענקית של התרחשויות סמויות בתוך גופו מאפשרת לו לחיות באותו הרגע, לנשום, להבין, לחשוב, לנוע, לעשות, לנוח. יתכן ומדובר במיליונים או אף במיליארדים של מהלכים תוך תאיים וחוץ תאיים, בתוך גופו של האדם, המאפשרים מתוך שפע עצום של פעולה והרמוניה, שאותו אדם יזכה למין רגע סתמי כביכול, של התבוננות בבואתו במראה. רגע שהוא כביכול קטן ולא מכיל הרבה, נובע מעבודה שקשה לתאר את מידותיה ושקשה להכיל את גודש המרכיבים וההרמוניה העצומה, שמוח האדם מתקשה להבין או להמציא בכוחות עצמו. שפע בלתי נדלה של אנרגיה, יכולת, תיאום, יצירה, פיקוח והכוונה מאפשר לאדם להתקיים. אנחנו חיים מתוך הנחת יסוד, שקטה וברורה של שפע, שבלעדיו לא היה לנו רגע אחד של קיום. כעת, באביב, אם אתה מסתובב בשדות הפתוחים אתה עד לשפע מרהיב של צומח, של צבעי פריחה ססגוניים, של כל טוב מחמדי אמא אדמה שבאופן טבעי וקל מעניקה לנו חוויות רבות מיכולת להכיל, של שגשוג וצמיחה. זו דרך הטבע. ישנו טבע, הן בחוץ והן בפנים, של "יש". הטבע הזה יש בו אופטימיות, שכן אופטימיות מדברת על "יש סיכוי". הטבע הזה מדבר על אמונה מכיוון שאמונה עוסקת בכך ש"יש משהו גדול שאני חלק ממנו". הטבע הזה עוסק באהבה, מכיוון שאהבה מתקיימת בתוך חוויה של "יש בי חווית עונג גדול עם חיבור נהדר לסביבתי". ברגע שאנחנו נתפסים להלך רוח של "אין" אנחנו מבלי משים מצניחים בתוכנו את האהבה, האמונה והאופטימיות ומניחים במקום לפחד, לסקפטיות ולפסימיות לתפוס מקום של ברירות מחדל, שיוצרים לנו אשליית "אין" שלעתים נראית מאד משכנעת ושהופכת אותנו לאנשים במצב של "אין שמחה" ומכאן קצרה הדרך למצב של "אין יצירה", אשליה של תקיעות, אשליה של אכזבה ואפילו התמכרות לתפיסת עולם הרואה את היקום או את מרחב המחייה הרחב שלנו, כקמצן ולא ככזה שיש בו שפע עצום להעניק לנו.הציור האינטואיטיבי והטיפול בCRBT עוסקים בין השאר בעבודה מתמדת שתכליתה להשיב את האדם לחוויית ה"יש" הטבעית שלו. הציור האינטואיטיבי מראה לאדם שבכל עת קיימת בו תשוקת יצירה וגם יכולת יצירה. מדובר בטבע אנושי שמוזנח פעמים רבות. הציור האינטואיטיבי מקעקע במהירות את הביקורת העצמית, שאינה אלא דרך מתוחכמת של האדם לומר לעצמו ש"אין לו", ומוביל את האדם למחוזות בהם הוא תמיד יכול להמציא מחדש, לברוא מחדש ולהביא מתוך עולמו הרגשי שפע של מתנות וחוויות ריפוי הנובעות מעצם הפעולה היצירתית, שנבעה מתוכו, מתוך ה"יש" שלו. לא צורך בהכנה מוקדמת כלשהיא. הכל היה שם בפנים, בשפע, וחיכה לאפשרות ביטוי. פעולת היצירה מחברת מחדש אל מה שטבעי ונכון – יש אנרגיה, יש יכולת, יש אפשרויות, יש תקווה, יש אופציות ויש תמיד מה לעשות על מנת לשפר את המצב. תמיד. אשליית ה"אין" מקבעת את האדם בתחושה מזויפת שמשרה עליו תחושה שהוא מצומצם מבחינת היכולת להשפיע לטובה על חייו, בכל מישור. זו אשליה ותו לא, אשליה שנמוגה ככל שמפעילים יותר את הכוח הטבעי שיש בו כל-כך הרבה מה להעניק ומה לקבל. כל-כך הרבה שהתודעה האנושית מתקשה להכיל כל-כך הרבה. לעתים פשוט נוח לה יותר להתמכר ל"אין" מאשר להתבלבל אל מול השפע האדיר שקיים בכל מקום, למרות שלעתים נראה שהדבר בדיוק הפוך. אשליית ה"אין" מטופחת היטב בגילאים צעירים, מבלי שהורים או מורים שמים לב לכך. הכול קורה מתוך כוונות טובות וגבוהות, אך הן מוזנות לא מעט מאשליית "אין". הילד הממוצע מקבל חינוך שקשור כך או אחרת בתחושת "אין". יש פעמים רבות תשומת לב יתרה למה ש"צריך" ללמוד, להפנים ולעכל (ובמילים אחרות – "אין לך ידע ועליך ללמוד את מה שנספר לך") ולעומת זאת תשומת לב קטנה יחסית מוקדשת לעובדה שאדם נולד עם עושר פנימי וייחודי ועיקר צרכיו הם כלים להכיר את העושר הזה ולהשתמש בו (כמו להגיד לילד – "יש בך המון ידע, בוא ואראה לך דרך להכיר אותו, להשתמש בו נכונה ולחיות אתו בהרמוניה"). אשליית ה"אין" קשורה באופן הדוק בחוויה של תלות מוגזמת בגורמים חיצוניים על מנת לבצע דברים בסיסיים, על מנת להתפתח או על מנת להיות "משהו מיוחד". אשליית ה"אין" מטופחת סביב אשליה של תקיעות וחוסר ייחוד מהן סובלים אנשים רבים. אחד המאפיינים המובהקים של טיפול CRBT שבאופן תדיר מספק פתרונות מהירים יחסית לכל נושא שמובא לטיפול, הוא שהמטופל לומד להכיר את כוחותיו העצומים ליצירה, אהבה עצמית ושינוי, החל מהפגישה הראשונה. כוחות ה"יש" שלו מופעלים באמצעים שונים והוא מתחיל לחוש באופן גלוי יותר ויותר את העימות בין ההרגל הכואב של חווית ה"אין" והמצוקות שהיא מוליכה אחריה, לבין הכרה מתחדשת של חוויות ה"יש", שמובילות אותו אט אט לבחור את חייו בדרך חדשה, דרך שמחזירה אותו אל הטבע הבסיסי שלו, טבע שבו מתוך שפע של יכולת מולדת הוא יוצר את חייו כך שיהיה בהם יותר שגשוג ויותר ריפוי, תוך גמילה הולכת ומשתפרת מאשליית ה"אין" המפתה שמושך את האדם אל "מדורת השבט" החברתית בה קיימים הרבה אנשים שלמעשה עדיין חיים בחשכת אשליית ה"אין". ענייני כסף, שעוד אדון לגביהם בהרחבה במאמרים אחרים, מספרים לנו סיפורים רבים העוסקים בענייני "יש" ואין", אך היסוד של החוויות האלה אינו קשור לכל עניין כלכלי או חומרי, אלא לתחושת קיום בסיסית, תחושה רגשית מובהקת של המקום בו אני חי בתוכי, מקום שבו אני מתקרב אל הטבע שלי, טבע שרואה את מה שיש, את האפשרויות הרבות ואת דרכי הגמילה מהרגלי ה"אין" שמנסים למשוך אותי ללא הרף למטה, אל המקום הסטאטי, המדכא, המוכר והקודר, המקום בו אני מתמסר אל אשליה של כובד ומיעוט אפשרויות. זו אינה אלא אשליה, אשליה מתוחכמת שמעוגנת לא מעט בתרבות בה אנחנו חיים, אשליה שתפקידו של כל אדם לשאוף להיגמל ממנה, מכיוון שבתוך תוכו יש בו כל-כך הרבה, שאפשר ממש להתפקע מזה.