שלום, אני חולה סכיזופרניה...למה לא?...בעצם משהו סבבה!! אבל מה???...אני לא באמת מאמין בזה!!!
אני מאמיןבמוח ובשכל יכול לקרוא ולהפגין מצב של חוזר היגיון (אנטי-היגיון) וגם סוג של אי סדר! יכול לקרוא לכל אחד. אבל זה לא אומר כלום.
זה לא אומר שהאדם מסוכן, לא לעצמו ולא לאחרים.

זה הסיפור שלי, הרי אני חיפשתי את המצב של חוזר היגיון ואי סדר בצורה מכוונת, אבל בטוחה ונעימה.
השאילה הראשונה שנשאלת היא למה, למה שמישהו ירצה לחפש חוזר היגיון ואי סדר בכוונה.
התשובה היא פשותה.

אני חיפשתי אמנות, חיפשתי את עצמי בים האמנות.

קודם לכן למדתי פילוסופיה אוניברסלית, ולאחר מכן תאטרון. 
כשלמדתי תאטרון הכרתי את האקסיסטמסיאליסם, שמות כמו ברטולד ברכט וג'אן פאול סרטרה, ו עוד כמה אחרים רבים. יחד עם זאת למדנו את שקספיאר.

העבודה שלנו על הבמא הייתה לרחף באוויר, להיתעלות מעל המציאות הפשותה והגשמית, לבנות גשרים עם הבלתי נודע ולקיים דיאלוג עם עצמך.

אז התחילו זרמים רבים בעולם האמנות, בכל תחומיה, שדרשו לעבור את קו ההיגיון והרציאונליות של הסדר הקיים שנקראת סטטוד קואו.
ובעצם במערב, בין האמנים הצעירים והפוסטאינטלקטואלים נוצרה תחרות, כן תחרות סוג הישרדות, אבל לא היה משחק על הישרדות פיזית, אלא על הישרדות נפשית, על עבירה על כל החוגים הפילוסופים והנורמטיבים, וכך, ממסגרת הבטוח האמנותי -וגם במסגרת האוניברסיטה- התופעה התפרצה לכיוון של הים הגדול, החיים האמיתים, רגשות אמיתיות, אנשים בשר בדם שפתאום נהפכו למאלכים.

ליהות סוג של מאלך או לתעון בכך הוא על פי הפסיכיאטריה סוג של מחלה, יכול ליהות סכיזופראניה או פסיכוזה.

אנחנו סך הכל היינו חברים (וכשמישהו צעיר מי לא כזה?) שרצינו לבדוק את עצמינו, את הגבולות שלנו, לא התשתיאות הגשמיות (אלו היו מובנים מעליו) אלא התשתיאות הנפשים והרוחנים, רצינו לבדוק מי מסוגל להגיע רחוק יותר. הכל מעורבב עם פוסטמודרניזם ועוד תנועות פילוסופיות מתשתשות את הגבולות התרבות.

בוא נראה חברה...מי יותר משוגע...מי מצליח לשרוד בלי לנשום גבולות.

האם זה היה מסוכן???...הכל התחיל כתופעה תרבותית, אמנותית ואוניברסלית...אבל...ביש אבל...היו סכנות אמיתיות. מה שהתחיל כמסע בין חברים, הסתיים עבור אלפים לא טוב, בדיכאון ואכזבות בילתי מתוקנות, שימוש מופרח בשמים ואלכוהול, התאבדויות, תאונות, פרידות אהבה, דרישות נפשיות, צרכים מאותים לנפש הדורשת היגיון, הסברה, חזרה לעולם, אחוזה למציאות.

נו...טוב...הגענו בגיל צעיר מידי לאמת, לכשלונות החיים שמובילות לחפושים אמיתים של האמת, הזהות הפנימית האמיתית ופשותה.
אבל...האם כל זה מצדיק את הפסיכיאטריה תעשיאתית שרק מאמינה בכדורים???

היינו צעירים ששיחקנו על החיים, תוצעה מהרבה תופעות תרבותיות שקדמו אותנו כמו ההיפים, הביטניקס, וכל שנות ה60 וה70 באלף הקודם.
האם זה מצדיק שהפסיכיאטרים יגדירו את רובינו כחולים כרונים, זאת אומרת ללא תקנה.

יש להוסיף שלאחר כל התופעות האמנותיות באנושיאות שהגדרתי הייתה חזרה בתשובה מסיבית, חזרה אל הרבנים, ההלכה, המקורות, המקרא, ובקיצור חזרה מבוהלת אל ההיגיון והסדר, הנורמליסציה.
הרבנים לימדו אותנו שסך הכל היינו נשמות מחפשות את האור, ושלאיתים קרובות, הנשמות פוגשות את החושך כדי להכיר ולרצות את האור, האור האמיתית, זאת אומרת האור של הלך לך, לך אל הפנימיות שלך ותכיר את עצמך, את נגבולות שלך.

למדנו תוך כדי ניסיון, ולא על ידי תאוריות.


בשוב אני שואל, לאחר שחזרנו אל הנורמה, האמת הפשותה, היגיון החברה הנורמטיבית (וגם עזבנו את החלק הפולחני של הדת) ...האם יש הצדקה לפסיכיאטרים להגדיר את הדור כחולים כרונים ולכפות תרופות בצורה כפייתית.

השאילה אמיתית היא מה המטרה האמיתית של הפסיכיאטרים אם לא להרוויח מכל הסיפור הזה??, אנחנו לא חיפשנו שיגעון...חיפשנו את האמת.


אני יכול להגיד גאה שסיכמתי עם הפסיכיאטר שלי שנפסיק את התרופות, כי לדעתו וגם לפי דעתי שיקמתי את עצמי ויחד עם זאת הקמתי משפחה
יפה מבוססת על ערכים יפים, טובים ובעיכר בריאיים.

אבל...מה לעשות, לדור הבא מחכים לה שיגעונות לשל עצמה.


לכן השאילה האמיתית היא, האם זה מספיק שהפסיכיאטריה מתבססת כשיטה שיקומית על תרופות???

לפי דעתי נדרשת הרבה יותר עבודה שתח בחינוך, משפחה ואמונה בחיים ובחברה כקבוצה. גם נדרשת יותר אמצעים ממשלתים ועירונים לשיקום הפציאנט לאחר ההישפוז, זאת אומרת, מערכות שיקום גם בחוץ ויותר תמיכה פסיכולוגית (זה אומר גם כלכלית) ופחות תמיכה תרופתית!!!