תופעה זו מפרנסת חברות רבות ומנחי סדנאות, מפרנסת דיאטנים, רופאים, מעבדות וגם רשתות טלביזיה. תופעה זו הינה מקור לתסכול עמוק, לתחושות כישלון וחוסר אונים. תופעה זו קשורה באסתטיקה האנושית, בדימוי הגוף, בסטיגמה חברתית של ה"משקל הרצוי". נראה שמי שמתמודד עם עודף משקל נאלץ להתמודד עם נושאים נלווים רבים שבאים "יחד" עם התופעה, הן מבחינת משוב לא נעים שעלול להגיע מהסביבה, וכן, כמובן, שמגיע מבפנים. דיאטות רבות, כידוע למרבית האנשים, מעניקות למי שעומד בהן, תוצאות זמניות של ירידה במשקל, תוך שהן מייצרות לאדם משטר ברור של מה כדאי ומה לא כדאי, לאכול, מתי לאכול ואפילו, לעתים, היכן לאכול. מרבית ניסיונות ההרזיה מסתיימים לבסוף בתופעת "ריבאונד", והאדם שהפך, במהלך הדיאטה, לאדם שרעב ומתגעגע למאכלים מסויימים, מחזיר לעצמו, ובגדול, את מה שמנע מעצמו, בתקופת הדיאטה. כך קורה שנוצר מעגל קסמים, ובו ניסיונות רבים לרדת במשקל, ניסיונות שיש בהם מחיר רגשי, כלכלי ועוד. התסכול מאי ההצלחות הולך וגובר, ואין מניעה שיהפוך יום אחד לייאוש וחוסר אמונה בדבר היכולת להעניק לגוף את המשקל האידיאלי לו הוא זקוק באמת. אני מאמין שאחת הסיבות לאי הצלחת הדיאטות נובעת מחוסר טיפול באחד מהמרכיבים הבסיסיים של עודף המשקל. אני מאמין שנושא היכולת לחוש רעב באופן טבעי, מוכרח להיות מטופל בכל תהליך דיאטטי. ללא נגיעה מעמיקה בנושא היחס למצב הרעב, לא יוכל האדם המשמין שלא לשוב להרגליו הקודמים. זו הופכת לתוכנה שמפעילה את עצמה בכל פעם מחדש. מי שמגדל חיות בביתו יכול להבחין ביכולת המעניינת שלהן לעבור שעות ארוכות ואף ימים ארוכים מבלי שמגיע אל פיהם כל דבר מאכל. הן לא נראות כל כך עצבניות או דרמטיות כפי שאנו, בני האדם, כשאנו רעבים. קיים מנגנון טבעי שמאפשר להן לעבור תקופות ממושכות, יחסית, בעודן רעבות. קל להניח שגם האדם הקדמון ידע לעבור תקופות ללא אוכל, בהיעדר מקרר במאורה שלו. הוא וילדיו ידעו לחיות כך. בתרבות השפע, בה אנו חיים, כשמרבית האנשים שאנו מכירים חיים עם מקררים מלאים ויוצאים מקניות בעגלות עמוסות כל טוב, אין אנו נחשפים כמעט לתופעת הרעב. הדבר יכול להתרחש רק אם אנו יוזמים את הרעב במכוון, כחלק מתכנית מסוימת, שלרוב היא זמנית, מייסרת ולא מוצלחת. בצורה כזו או אחרת אני מרגיש שאין זה קשה לי לקבוע שאנו, בני האדם, מכורים לאוכל, לפחות חלק גדול מאיתנו. אנו מספקים לעצמנו חומרים מסוגים שונים, שערבים מאד לחיכנו, ואנו כמהים להכניס אותם שוב ושוב לפינו, על מנת לשוב לאותה חוויה. האכילה מהווה טקס כל כך חשוב וכל כך מהותי שקשה להסביר זאת. תכניות טלביזיה רבות עוסקות בהכנת אוכל, אנשים מארחים זה את זה וחוקרים מתכונים שונים של מאכלים כאלה או אחרים. אנו מתעסקים באוכל, חושבים על אוכל, חיים למענו, לפעמים ואף הורסים את גופנו, אם איננו שמים לב לכך. אחד התוצרים של התופעה הזו הוא אובדן היכולת שלנו, בני האדם, לחיות בשלום עם חווית הרעב. האוכל כל כך זמין, בכל רמת הכנסה, כמעט, שניתן לדלג בקלות על חווית הרעב. יותר איננו נדרשים, כמו האדם הקדמון ומשפחתו, לבלות ימים ארוכים עם בטן ריקה. להיפך. אנו מבלים ימים, שבועות ושנים, עם בטן מאד מלאה! במהלך הרעב מפריש הגוף אדרנלין. האדרנלין מגביר את הערנות, החדות ואף את הריכוז (בדומה לריטלין, אגב. אלה חמרים בעלי השפעה דומה). האדרנלין גם מגייס יותר זרימת אנרגיה לשרירים. במהלך זרימת האדרנלין בדם מתרחשת גם תופעה של פירוק מאגרים של הגוף (רזרבות המצויות בשומנים ובהמשך גם בחלבוני הגוף). הפירוק הזה נועד על מנת לשמר את רמת הסוכר (האנרגיה) החיונית למוח. כל ההשפעות האלה, של האדרנלין, כל עוד אינן מוגזמות ומתמשכות מדיי, יכולות לתרום לאיזון הגוף מעודפים, לרמת פעילות גופנית גבוהה יותר, לשיפור היכולת להשיג דברים ולקלוט מידע חיוני. בכל הנוגע למצב המשקל, זמן הרעב הוא כמו דיאטה, בה הגוף "אוכל מעצמו", מתוך מאגרים רבים המצויים בו. אחת הטכניקות הבסיסיות של הציור האינטואיטיבי היא עבודה מהירה, בלחץ של זמן. האדרנלין שזורם במצב כזה, ובהתרגשות הנלווית לו, מגביר את היצירתיות ויכולת האלתור של המצייר. האדם הקדמון, שהיה חייב לצוד על מנת לשרוד, נדרש ליותר ויותר יצירתיות על מנת להמשיך ולצוד את החיות שאולי כבר למדו את שיטותיו. אני מאמין שהאדרנלין שזרם בגופו בעת הרעב שלו, סייע לו הן להתרכז והן להיות יצירתי ונועז יותר, על מנת להוסיף ולהזין את משפחתו הרעבה. האדם השבע מדיי, בחברה המערבית, הוא אדם "רדום". האדרנלין זורם פחות, הגוף "אוכל פחות ממאגריו שלו", בעוד האדם מוסיף ומזרים אל עצמו יותר ויורת קלוריות, ובכך מגדיל את המאגרים, לכמויות שכלל לא נחוצות ואף מזיקות וגורמות להשמנת הגוף, שנחשבת כיום גם כלא אסתטית כל כך, שלא לדבר על הסיכון הבריאותי כל כך. להערכתי אחד המוקדים החשובים בהבנת תופעת ההשמנה והתמודדות איתה נעוץ בהבנת הצורך של האדם לשלב את תופעת הרעב בחייו. להערכתי אותם אנשים שנאבקים כל חייהם בנטייתם הבלתי חולפת, להשמין באופן ניכר, אינם מסוגלים ממש לחיות עם חווית הרעב. שמנים רבים אינם אוכלים כל כך הרבה בזמן ארוחות, אך הם אוכלים פעמים רבות מדיי ביום, ובכך אינם מאפשרים לעצמם מספיק, לחיות עם הרעב הטבעי שלהם. למי שרגיל לאכילה רבה במהלך היום, הופך הרעב במהרה למטרד ולגורם חרדה ואילו האכילה הופכת כך לגורם הרגעה במקום התפקיד הבסיסי שלה – הזנה. היכולת להתענג על מאכל טעים עלולה לאבד את כוחה לטובת הצורך המיידי בהרגעת הרעב הטבעי, בהשקטת החרדה הנובעת ממנו. מכאן קצרה הדרך להפיכת האכילה לטכניקת הרגעה כתגובה למגוון רחב של תחושות לא נוחות. האכילה הופכת למין תגובה אוטומטית שבאופן ביולוגי סותרת את הדרך הנכונה להתמודדות עם מצוקה. מצוקה, בדומה לתחושת הרעב, דורשת משאבי התמודדות ראויים. האדרנלין האמור לזרום בדם עקב המצוקה, מעניק יותר סוכר למוח לחשיבה צלולה ויותר דם לשרירים, להגברת הפעילות הגופנית. פעולת האכילה מפעילה, מאידך, מערכות שפעולתן סותרת את זו של האדרנלין, שמפחיתה זרימת דם לשרירים ופירוק חומרי הגוף לסוכרים זמינים. במקום שהגוף יעניק לעצמו את מצרכיו, באופן טבעי, אנו מנסים לתת לו אותם, באופן מלאכותי וכלל לא מבוקר. בעשותנו כן, אנו משבשים את המנגנונים הטבעיים של הגוף, ולא פלא שאנו משמינים. זה לא אמור לקרות ברמה הטבעית, אנו מייצרים את זה כי יש לנו מוח כל כך מפותח, שמתעסק המון בסיפוק מיידי של הצרכים שלנו, ובהרגעה מיידית מדי, של החרדות שלנו. התשובה שלי, אם כן, לתופעת ההשמנה הינה תרגול היכולת להיות רעבים. במהלך הרעב, שהוא פאזה טבעית ובריאה לגוף האדם, ישנה התמודדות רגשית משמעותית וחשובה. כמו כן, במהלך הרעב, מאזן את עצמו הגוף בפירוק חלקי של עצמו, לעומת כל מה שקיבל מבחוץ. במהלך הרעב יכול האדם להשביע את רעבונו הרגשי באמצעות פעולת יצירה, פעולת בריאה ופעולת חידוש. עם הזמן, יכול האדם להסתגל למצב של רעב מסוים, עד גבול מסוים, אותו ישביע באופן גופני בארוחה הבאה. אין זה רע ליהנות מאוכל ומהתענגות חושית, להיפך. אך יש ללמוד לעשות זאת לעתים נדירות יותר, למי שסובל מהשמנה, ובעיתוי מסודר ומאורגן יותר. בין הארוחות, מומלץ ללמוד את אמנות החיים עם הרעב ואף לחפש את הדרך ליהנות ממנה ולהפיק ממנה תועלת. בכל הנוגע ליצירה, ישנם שני היבטים שברצוני להדגיש. האחד הוא שכדאי ליצור עם בטן יחסית ריקה, זה מאפשר קלילות גופנית ומחשבתית, זה מאפשר מקוריות ותעוזה, זה מאפשר יצירה בחסות זרימת אדרנלין בגוף, דבר שגורם ליתר תנועתיות, אומץ וחיוניות. הדבר השני הוא שאני ממליץ על "מנת יצירה" של עד דקות ביום. מעבר לזה אני ממליץ לאדם להישאר "רעב" ליצירה שלו, ולהמתין לשובה, למחרת. עם האנרגיה הנפלאה שנוצרת מהכמיהה ליצירה נוספת, עם הרעב הזה לעוד ועוד, אפשר ללכת ולטפל בנושאים אחרים בחיים, שממתינים מזמן להתייחסות. ומילה אחרונה לאלה (כמוני) בעלי נטייה גבוהה יותר לרזון – יש לשים לב שלא נסחפים לקצה השני של הסקאלה, בו מתרחקים מדיי מתחושות שובע. הגוף זקוק לאוכל ולשובע בדיוק כפי שהוא זקוק לרעב. הנפש זקוקה ליצירה ולפעילות בדיוק כפי שהיא זקוקה למנוחה ולנתקים מהפעולה היוצרת. האדם הבריא יותר הוא האדם שיודע להעניק לעצמו חוויות רעב ואף ליהנות מהן, בכל מיני רמות ומצד שני יודע להשביע את עצמו כשהוא אוכל, וליהנות גם ממטעמי התקופה בה אנו חיים.