בשנת 1947 לפני הכרזת המדינה נאם מי שלימים היה הנשיא הראשון של המדינה, הפרופ' חיים וייצמן, במליאת הקונגרס הציוני. בנאומו הוא השתמש בביטוי: "אין מדינה ניתנת לעם על מגש של כסף..." נאומו בכלל, המשפט הזה בפרט ובמיוחד על רקע רעש משק כנפי ההיסטוריה רגשו את העם. ובטור שלו בעיתון הארץ, אותו טור שביעי מפורסם, כתב המשורר נתן אלתרמן את השיר מגש הכסף ובו הוא מדבר על נערה ונער שנפלו חללים על מזבח מלחמת הקוממיות ובמותם אמרו: אנחנו מגש הכסף. כלומר בגופנו ובדמנו הבאנו עצמאות לעם ישראל. נתנו למדינה שם, ההכרזה הייתה על גבנו.
ובהקשר הזה מעניין לראות את שירו הנפלא של אמיר גלבוע: "פתאום קם אדם בבקר ומרגיש כי הוא עם. ומתחיל ללכת...."
וכיום לקראת יום העצמאות הששים ושלושה (וארבעה?), אנו מסתכלים על שני השירים, שתי התיזות זו האומרת שעצמאות אינה מעשה קל ואינה מוגשת על מגש של כסף, ויש להקריב קורבנות למענה. מול התיזה שאומרת פתאום קם אדם... ומתחיל ללכת... בלי מאמץ.
נראה לי לישב את הסתירה בין הדברים בנקודת המבט של המשורר. אלתרמן כתב את שירו לפני קום המדינה. בעת שהדי הקרבות עוד רעמו באוזניו. הוא מתעד את הקושי ואת הקורבנות שהקרבנו למען עצמאותנו. אמיר גלבוע כותב את שירו במבט לאחור. כשהכל כבר מאחורינו. כשכבר זכינו בעצמאות. הוא לא נותן לנו הוראות הפעלה: איך משיגים עצמאות. אלא מתאר זאת בפרספקטיבה של זמן.
גם העצמאות האישית של כל אחד ואחת מאיתנו אינה ניתנת על מגש של כסף. כי יש כאן סתירה מיניה וביה. אם מישהו נותן לנו עצמאות אזי אנחנו תלויים בו. ברצותו ייתן לנו עצמאות ברצותו יטלה מאיתנו. עצמאות אישית שלנו כמו עצמאות של עם, צריך לשדוד. להילחם עליה. להקריב קורבנות בגינה.
ואחרי שנצא לחופשי ונהיה עצמאים נספר לילד שמכין עבודת שורשים איך פתאום קמנו והחלטנו להיות עצמאים. איך הכרתי את אמו או אביו. איך נהיינו זוג. איך יצרנו, איך בנינו.

אבל אל נשכח את הדרך הקשה לעצמאות, כדי שנוכל להנחיל לילדינו הוראות הפעלה: אין אדם מקבל עצמאות אישית, על מגש של כסף.