אם הייתי מעצב ביקום עבור האנושות מערכת של אבולוציה פנימית או התפתחות רוחנית, ייתכן מאד שהייתי קובע פער זמנים משמעותי בין ההתנסות בפעולה לבין ההיווכחות בתוצאותיה.

את הפעולות המונחות על ידי תשוקות ותאוות - מפתה וקל יחסית לבצע, אך ההתמודדות עם תוצאותיהן קשה הרבה יותר. מימוש התשוקה קל נעים ומתוק, אך פירותיה מרים וקשים. אז אולי עדיף לדחות את ההתמודדות עם ה"חשבון" המוגש לזמן שבאמת נוכל לעשות זאת?

ההתפתחות הפנימית קשורה בהתמודדות עם תוצאות התשוקה, עם ה"קרמה" הנובעת ממנה. מדובר בלמידה, בהבנת הקשר בין הבחירות שלנו לבין תוצאותיהן. לא רק כבסיס ליישום חכם והרמוני יותר בעתיד, אלא גם בתיקון, בריפוי ובהשבת האיזון שהופר. במילוי החסר והחסרת המלא. בהרפיית המתוח ובמתיחת הרפוי. בריכוך הקשה והקשיית הרך. בתנועה ובפעולה ההפוכה והמאזנת, ההולמת את חוסר האיזון שהגענו אליו.

כאמור, ההנחה שביסוד התכנון הזה היא שכשהקרמה תופיע נהיה כבר בוגרים וחכמים יותר, בעלי יכולת התמודדות גדולה יותר, כך שלמידה ותיקון יהיו אפשרות סבירה.

אבל הדחייה הזאת, פתיחת פער זמן גדול מאד בין ההתנסות בפעולה לבין ההתנסות בתוצאותיה, עלולה לגרום לכך שנמצא את עצמנו "שקועים עמוק מדי בבוץ" כשנגיע אל תחנת הקרמה: למשל השמנה מייאשת, מחלה מנטרלת, לב שבור לגמרי, פנסיה בה לא נותרה יכולת להגשים את החלום שהזנחנו.

האמונה שבעתיד הרחוק נהיה מסוגלים יותר - מטעה. קרמה מיידית דורשת תיקון שהוא מתון ועדין יותר מזה של קרמה שלילית המצטברת במשך שנים, דורות או גלגולים רבים.

והכול תלוי בטיפוח יכולת ההכלה שלנו, ביכולת לחוות את השמחה יחד עם העצב, את ההנאה יחד עם הכאב, את הנעים עם הלא נעים, וברגישות שלנו ובהקשבה למה שקורה בנו ומסביבנו. ככל שהרגישות והקשב גדולים יותר, התיקונים הם בתנועות קטנות יותר, בדומה לתנועותיו של לוליין ההולך על חבל, שרגישותו לשיווי המשקל שלו עצומה, ולכן תנועות האיזון שלו זעירות וכמעט שאינן מובחנות על ידי המתבונן הלא מקצועי.

וישנה גם הבעיה של איבוד ההקשר. הדחייה עלולה למנוע מאיתנו מלראות את הקשר בין מימוש התשוקות והתאוות לבין תוצאותיהן. קשה לנו לראות את הקשר בין הצעדים הראשונים בדרך הלא נכונה - לבין המקום אליו הגענו בסופה. איננו מבינים מדוע בכלל הגענו למקום הקשה והמר שהגענו אליו. ואם במערכת ההתפתחות האנושית - קוסמית הזאת שאותה אעצב יכללו גם "גלגולים", יתכן שכל מה שיהיה בידינו לעשות זה לתהות ללא תשובה ורק לשאול במרירות – מדוע לעזאזל זה קורה לי?! מה כבר עשיתי?

כמעצב ההתפתחות האנושית אני חוזר אל שולחן התיכנון. האם אין זה עדיף להבנות קרמה מיידית המאפשרת למידה מיידית ותיקון וריפוי מידיים? האין זה הימור גדול מדי לנוכח גודל האתגר? האם כדאי אולי לאפשר מסלולי התפתחות שונים, כך שאנשים שונים יוכלו לבחור מראש בין המסלול המהיר והאינטנסיבי לבין המסלול האיטי? ואולי כדאי להוסיף אפשרות של "תחנות יציאה" ומעבר ממסלול למסלול, כשההמלצה המקובלת תהיה להתחיל במסלול האיטי ובשלב מתקדם לעבור למהיר?

באיזשהו שלב בחיים, אנחנו עשויים להבין שיותר מדי זמן שקענו במסלול האיטי, ושממש לא נותר לנו הרבה זמן. ומשהו בתוכנו עשוי להיות אמיץ מספיק כדי להסכים ולבקש למידה עכשיו. אולי לא בכל תחום אפשרי, אלא בזה החשוב ביותר עבורנו. זה יכול להיות לקראת הפנסיה בגיל מבוגר, ממש כמו לעת ערב כשפונה היום, או לקראת עידן חדש שהאנושות כמהה לו. זה יכול להתרחש בצעירותנו כמו בזקנתנו, או בכל זמן אחר – כלומר, להבין שכמעט אין יותר זמן.

אין זמן, וצריך להתעורר.