שלום לך אמא, מזל שאין לך מחשב ואינטרנט ואת לא יכולה לקרוא את הדברים האלו שאני רוצה כבר מזמן להגיד לך ולא מעיז.

אולי ביום כזה, יום זיכרון לשואה, זוהי ההזדמנות הנאותה לאמר לך, אמא, עד כמה אני מצטער שאין ביכולתי להזדהות אתך בכאבך, בסבלך הנורא, לא בגלל שלא אכפת לי או בגלל איזו כהות חושים, או בגלל שהכאב הזה הוא כל-כך טוטאלי ועמוק.
גם לא בגלל הפחד להרגיש את האימה ואת הזוועה הלא ניתנת לתיאור במילים של האובדן, של התהום. הסיבה האמיתית, אמא, היא הכעס והזעם המודחק שלך ושלי ושל כל ה"ניצולים".

אני מדבר על אותו כעס המודחק כל כך עמוק שאת אפילו לא מעלה בדעתך שהוא קיים ובטח לא את הנזק שהוא גרם ועדיין גורם בדיוק בגלל ההכחשה של עצם קיומו.
את לא מרשה לו שום נוכחות בחייך, כי יש תחושה שלתת לו מקום של כבוד יתפרש כחולשה, במקרה הטוב, ויוביל לאנרכיה, שבירת כלים ואובדן שליטה במקרה הגרוע.

אבל האם זה לא חשוד בעינייך, אמא, שאלה בדיוק היו התכונות שנידרשו מכל משתפי הפעולה, הפעילים והסבילים, של מכונת ההשמדה המדהימה ביותר בהיסטוריה האנושית?

ציות עיוור, שמירה על סדר, לא לעורר ספקות או שאלות, לא לתהות, לא ללכלך, לא לגעת, לא לזוז אלא בזמן ובמקום שסומן לך?
ביום כזה, אמא, של עצרות המוניות, מבוקרות עד אימה, מסוגננות ומעוצבות באופן ממלכתי עם נופך של "קדושה", מה שבאמת בא לי לעשות, אמא, זה ללכת איתך, יחד עם הפרוטזה שלך, לבושים שנינו במדי המחנות, אל כל אותן העצרות והטקסים המלאים בשכול מסוגנן עד זוב דם, ופשוט לצרוח בקול גדול.

בואי אמא נירקע ברגליים, את עם הפרוטזה שלך שבטח תעשה רעש רקיעה חזק ואני עם שתי רגלי הדוויות, ונצעק לנו אל לב השמיים, ניילל, נקלל, נירק ונשתולל כמו שני משוגעים שברחו ממוסד סגור. כי הרי ממילא מהמוסד הסגור הזה לא נברח לעולם.

אז מה אכפת לך, אמא, בואי נעיז ונפר את הכללים של שכול מסוגנן ונבעט בכל המוסכמות של אבל מקובל, מסודר, ממושטר ומכוון.

בואי אמא, נפצח בריקוד מטורף, מלא אימה וזעם, כמו דוד המלך שרקד לפני האלהים. בואי נרקוד לזכר אביך הענוג – סבא שמעולם לא היה לי, לזכר אמך הקפדנית ששמרה על עשרת גוזליה, אך לשווא, לזכר אחיותייך, אחייך וכל אותם המיליונים שלא יכלו לצעוק באימה גדולה אפילו לא לפני המקלחות.
בואי נשבור את הכלים, אמא, ונצעק עד שייחר גרוננו, על כל השנים האבודות של אושר ושל שמחה, של ילדים שלא נולדו, של בכי ויגון ושל חרדות קיומיות.

בואי נשחרר את היבבה החנוקה של כל השנים האבודות שבהן הרשינו לעצמנו להיות מובלים כצאן לטבח, לא רק אז באושוויץ אלא גם אחרי, כאשר נידמה היה שיש מקום מיקלט בטוח לשארית הפליטה.
מקום בו היינו אמורים לקבל עזרה לרפא את הטראומה הנוראה, אך במקום עזרה, מיקלט והבראה קיבלנו עונש של שתיקה, של התעלמות, של עצרות לזכר, של תיעוד עם ידיים ושם, בתי תפוצות וחרדות שמובילות לעוד מלחמות ועוד בנים שנופלים ועוד משפחות שכולות.

הגטו שיצרנו, אמא, משברי חלומות וזכרונות אבודים, עדיין תובע את קורבנותיו והגיע זמן הזעקה הגדולה. הזעקה שלא נשמעה עוד מעולם, הזעקה של עם שהאמין שאם לא יצעק אז ייקבל פרס על התנהגות טובה ולא מבין עד עצם היום הזה מדוע העולם שתק.

אני יודע אמא שלו יכולת לקרוא את מה שכתבתי כאן, היית נורא מתביישת ונחרדת מעצם ההעזה והחוצפה ואיך אפשר בכלל להעלות על הדעת ואיך בכלל אפשר לבטא את הכאב ועוד בצעקה? ומה זה כבר ישנה והאם זה יחזיר את האחים, האחיות וההורים? ומה יגידו השכנים? ומי אנחנו שנעורר מהומה? צריך להגיד תודה על עצם זה שנשארנו בחיים. ומה זה ישנה לנאצים שעשו את הכל, יימח שמם וזיכרונם? זה בכלל מזיז להם?

לא אמא, זה לא יזיז לנאצים כלל, זה לא יזיז לכל המטורפים, המכחישים ולכל ההיידרים החדשים. זה לא יחזיר את המשפחה ואת ששת המיליונים ואולי זה לא יזיז לאף אחד כי לצעקה שבאה מתוך בור אפל ללא תחתית, אין כידוע רייטינג טוב ואי-אפשר לסגנן או לעצב אותה באופן ממלכתי אבל יש לה כח משחרר ומרפא.

אפשר להתחיל ביבבה, בהדרגה לעלות בווליום עד שנגיע אל הצרחה הגדולה.

בואי נצרח אמא, בשם כל המיליונים השרופים בשם כל הניצולים.
בואי נצעק אמא, את הצעקה הגדולה שתהדהד מצד אחד של היקום לצדו השני, שתפרוץ את לב השמיים ותנער את אלהים האדיש שיצטרף אף הוא אל צעקתנו וביחד נעיר את העולם מתרדמת המות.
בואי נצעק, אמא.