בס"ד                                                                                       28.4.11
אני לא יודעת מאיפה להתחיל בכלל, איך להתחיל,מהיכן לשאוב את הכוחות להתחיל ולכתוב, לדוש שוב בתוכי לנסות לעשות סדר בכאוס הנורא שנקרא נפש,שנקרא אני.
אתחיל מהסוף,ממה שכואב לי באמת עכשיו
אכלתי סלט בעבודה.דילגתי על ארוחה וחצי-ורע לי.מכאן ומכאן.
אחרי שאכלתי רציתי ללכת להקיא הכל,להוציא מגופי כל פירור- עוד חזית שאני נאלצת להילחם מולה.לא מסוגלת יותר, לא יכולה להיות יותר בשק העור הזה בגוש שומן הדוחה הזה שנקרא גוף.
רוצה לרדת קצת במשקל.לא הרבה-רק קצת.
רוצה שתרד הבטן,קצת רגליים,ידיים,שיהיה יותר אפשרי לחיות.או שלא?
היא שוב התעוררה בתוכי,יצאה מחדרה השמור אצלי עמוק,אבל למה עכשיו?למה בעוצמה כזו?
אני יודעת למה.אני עומדת בפני דבר גדול,מעורר חרדה,ושוב אני פונה למוכר ובטוח-הפרעת אכילה.אני שוב משליכה את זה במלוא העוצמה על האוכל.
אני זקוקה להקשבה,לאכפתיות,להבנה,שישמעו אותי,את המחשבות שטמונות אצלי,להקיא אותם במקום להקיא אוכל,לחתוך אותה-את השדה במקום את עצמי.
אני מרגישה כל כך שמנה,כל כך מכוערת,לא רצויה,בורה,בודדה.
אני לא מסוגלת להחזיק יותר בגוף הזה,מפחדת שאכנע שוב אליה,בלי כוח או רצון להילחם, מעדיפה לאכזב שוב את כולם,כל המאמינים למיניהם שעוד נותרו...
אני חולה,עדיין חולה, חולה קשה בראש! שוב קרה הדבר שחששתי ממנו-"הבראתי" בגוף ונפשי נשארה במצוקה.
לא יכולה לבטא את היחס שלי כלפי הגוף כי כלפי חוץ אני כבר לא חולה,
לא רוצה לדבר כדי לא לאכזב,כי אולי לא יבינו,לא ייראו,לא יידעו מה לעשות איך להגיב,כשכל מה שאני רוצה הוא חיבוק..יחס.
ומשם הדרך למטה כה קצרה ומוכרת,הרי היא מחכה להזדמנויות כאלו,זה מזין אותה,הבדידות שלי,חוסר הערכה עצמית,שנאה שלי לעצמי.
היא תשאב אותי אליה בשניה,בלי להניד עפעף-ושניה אחרי-אני כבר לא אני,אני היא.
היא שוב מקננת בראשי-מנסה בעבודה לשרוף כמה שיותר קלוריות,משווה את האוכל שלי לאוכל של המנהלת והמלצרית מי אכלה יותר..ובראשי רצות לי המחשבות על מחר,הצום שאעשה לשלושה ימים,לא אכפת לי מההשלכות..נכון להרגע אזלו כוחותי להילחם.
הפסדתי לה היום במערכה..