שלום לכל הקוראים,
קודם כל אני אספר קצת על עצמי....קוראים לי ורוניקה ואני מאיזור הצפון בת 18 מסיימת השנה את התיכון.
כל הקטע של הפרעות האכילה התחיל בגיל צעיר...בערך בגיל 12, באותה תקופה אני וכמה חברות שלי החלטנו שאנחנו נעשה דיאטה כדי להיראות יותר רזות ויפות...ושלא תבינו לא נכון אף פעם לא היתי שמנה תמיד היתי בין הבנות הכי רזות בכיתה.
כולנו התחלנו את הדיאטה והכל היה בסדר החברות שלי רזו יפה(הן באמת היו קצת בעודף משקל בשביל הגיל והגובה שלהן)ואני לקחתי את העניין ברצינות מידי היתי אוכלת מעט מאוד ועושה הרבה ספורט(לפני ההפרעות אכילה היתי מתחרה הרבה בתחרויות ריצה)וגם רזיתי הבעיה התחילה כשלהרזיה שלי כבר לא היה גבול....החברות שלי הגיעו למשקלים שהן רצו ועצרו שם ואני לא עצרתי כי נשאבתי חזק מידי לאנורקסיה.

בגיל 13 כשעליתי לכיתה ז' קרובת המשפחה שלי בקיץ שלפני כיתה ז' גילתה שאני אנורקסית כשהיתי בביקור אצלה ואמרה שהיא תספר לאמא אם אני לא אספר אני כמובן לא סיפרתי והשבעתי אותה גם לא לספר לאמא היא אכן לא סיפרה לאמא אבל היא עשתה משהו יותר גרוע היא הלכה וסיפרה את זה ליועצת בביה"ס ומשם התחילו כל האיבחונים והכל...ואז אחרי 4 חודשים של איבחונים במרפאה להפרעות אכילה החליטו לאשפז אותי בנהריה היתי אז בגובה 161 ושקלתי בערך 28 קילו...."שיתפתי" פעולה בטיפול בשביל לעלות מהר במשקל והשתחרר זה אכן הצליח לי אבל האנורקסיה עדיין היתה שם במלוא עוצמתה.
חודש לאחר השחרור מנהריה קיבלו אותי לטיפול במרפאה להפרעות אכילה ברמב"ם ומצבי מאז האישפוז הדרדר ירדתי בחודש הזה בלי טיפול קרוב ל-8 קילו ואיימו עליי שוב שאם אני לא אעלה במשקל ואמשיך לרדת יחזירו אותי לאישפוז, פחדתי מהאישפוז אז עליתי טיפה ושמרתי על משקל אבל המחלה עדיין היתה שם לאחר בערך 8 חודשים בטיפול החלטתי שאני עוזבת את המרפאה ועוברת ללמוד בפנימיה בדרום הארץ כמה שיותר רחוק מהמרפאה ומהבית...בפנימיה כמובן מצבי הדרדר והיתי מגיעה הרבה למיון בגלל התעלפויות ויום אחד אמרו לי במיון שאם אני אגיע עוד פעם אחת הם ישלחו אותי לאישפוז בשניידר כמובן נבהלתי וישר צלצלתי לאמא שלי ואמרתי לה שאני חוזרת הביתה ולטיפול במרפאה של רמב"ם.
למרות שחזרתי למרפאה המצב שלי היה לא ממש טוב ובמרפאה חשבו שהמצב ישתפר אבל זה לא קרה...בחורף 2007 שוב אישפזו אותי הפעם בצפת כי לא היה מקום בתל השומר והמצב הגופני שלי לא איפשר לחכות בתור של תל השומר...אחרי 7 חודשים של אישפוז שיחררו אותי וחזרתי למרפאה ברמב"ם חצי שנה לאחר השחרור המצב היה יציב שמרתי על משקל אכלתי פחות או יותר לפי התפריט ובפברואר 2009 מצבי שוב התחיל להדרדר באותה תקופה גם יצאתי עם בחור שהיתה לו גם הפרעת אכילה ואתם יודעים זה לא כ"כ תרם למצבי.

בחודש האחרון מצבי שוב הדרדר ירדתי ממשקל של 53 קילו על גובה 162 ל-39 וחצי ק"ג....כמובן שבמרפאה אמרו לי שאני צריכה להתאשפז ולא היתה לי בררה אלה להסכים....היום צלצלו אליי מתל השומר מהמחלקה של ד"ר שטיין(אני הולכת למחלקה של הנוער כי אני רוצה לעלות בגרויות)וקבעו לי תאריך אישפוז ל-27/10 אני כ"כ חוששת מהאישפוז כי מצבי עכשיו לא טוב הן מבחינה גופנית והן מבחינה נפשית...אני כמעט ולא מסוגלת לאכול כלום אז אני מתארת לעצמי שכמו תמיד כל אישפוז שלי יתחיל בזונדה...אבל הפעם אני חייבת לתת את הכל בשביל להבריא כי אני כבר לא אותה ילדה בת 12 שרוצה להיות רזה ונגררת אחרי אחרות אם הפעם אני לא אבריא אני בטוחה שהחיים שלי יהיו הרוסים..לא שעכשיו הם לא אבל  הם יהיו יותר הרוסים מעכשיו.
תודה רבה על ההקשבה...וניפגש בפוסט הבא ורוניקה.