זה שאת עושה את זה זה לא אומר שאת חייבת.מה שכן את חייבת לבקש עזרה ודחוף.לא חשבת על איזה טיפול? אישפוז? את חייבת להיגמל מהדברים האלה זה מה שאת חייבת! חייבת לעצמך....

הי זהבית,
תהיתי איך עברו עליך היומיים שחלפו?
האם הצלחת להוציא החוצה את מה שתקוע בפנים בדרך אחרת?
את יודעת מה עבר עליך באותו יום/רגע?
שתפי אם בא לך...

היי מיכל.
אמממ... היו יומיים מאוד לא קלים. כמעט הצלחתי, אבל פשוט ויתרתי לעצמי בסוף. ועל עצמי... לרגע קצר. לא היה בי כח יותר.
היה ברור לי בדיוק מה קורה. הייתי צריכה לאכול ולהקיא. זו לא הייתה רק ההקאה. זה היה לדחוף למטה, הכי למטה שאני יכולה, לדחוס לכדור של גועל מוצק וצפוף, ולגלגל אותו בכח פיזי החוצה.
ולצערי (או לא- ספציפית לנקודה ההיא), זה מה שעשיתי...

היה עומס בעבודה ברמות שפשוט לא יכולתי לספוג בשום צורה. נגעלתי באותו הרגע מה-כ-ל סביבי. הסתובבתי עם הבחילה הזאת והגועל כמעט יום וחצי עד שנכנעתי. ככה זה, כנראה, כשלא מקשיבים לאיתותי הגוף כל כך הרבה זמן, שלא נדבר על איתותי הנפש, ונקברים בעבודה פיזית לאורך זמן בלי חופש... ובלי אפשרות לקחת חופש.... :(

זה הגוף שמדבר את הנפש?
מה שאת אומרת זה שהפרעת האכילה היא האמצעי לויסות וניהול הרגשות?
שאת ממלאת את עצמך באוכל כדי להירגע? מקיאה כדי להשתחרר ולחוש שוב שליטה וערך?
ובעיקר - האם אין דרך אחרת לווסת ולהתמודד עם הרגשות?
לדבר עם אדם קרוב למשל...

 שאלת כאן הרבה. נכון להיום ולתקופה האחרונה בכלל, הפרעת האכילה היא אמצעי לויסות הרגשות. כן. היא יושבת על מקום נפשי בלבד. לא על דימוי חיצוני. משהו בפעולה הזאת של האכילה וישר אחריה-ההקאה, ה"טקס" עצמו, הסדר של הדברים, העיסוק המאוד ממוקד שיש בזה- מאפס אותי. מרחיק את הכל, וממקד אותי. או שזה מה שאני מספרת לעצמי... לא יודעת.
אני לא בטוחה שיש לזה קשר ישיר לשליטה וערך, אלא בעיקר להוצאה והרחקה של רגשות שליליים החוצה ממני....
לגבי לדבר עם אדם קרוב... האמת היא, שחשבתי על להתקשר לפסיכולוגית שלי, אבל הנחתי שנדבר 3 דק' והיא תגיד לי: "טוב, נשמור את השאר לפגישה" וזה לא ממש היה עוזר לי באותו הרגע...
ודווקא אח"כ, כשסיפרתי לה כעבור שבוע- היא שאלה למה לא התקשרתי.... :)
אז אולי נקסט טיים...
בכל מקרה- תודה...