החדר הישן שלי.
בחריצים שבין הלבנים בקיר הימיני עדיין מציצות מילים שחרטתי בדם.
רגעים שאני מעדיפה שישארו בבית הזה וישכחו מאחור.
המרצפת הכי פינתית, בין ארון הבגדים לקיר השמאלי, עדיין מסומנת בדם של החתך הראשון שעשיתי בחיי.
מתחת לאדן החלון הפנימית עדיין כתובה, באותיות קטנטנות, התפילה שאמרתי כל לילה במשך כל כך הרבה שנים, ושהיום פתאום לא זכרתי עד שחיפשתי את הטקסט באחת ממחברות השירים.
מתחת לשכבת הצבע שבין מדפי שולחן הכתיבה עדיין מבצבצות אותיות שפעם יצרו את "דיכאון" של אביב גפן ועכשיו נראות כמו לכלוך דהוי של יושן ומשקעים.
אור פנסי הרחוב שחודר מבעד לתריסים עדיין יוצר בדיוק את אותם פסים ש"הלכתי" לאורכם ורוחבם במבטי עד שהייתי נרדמת.
בארון עדיין נמצא הכוך הניסתר שניסרתי לבד בסכין יפנית ומברג, כדי להחביא סיגריות, חשיש ולהבים חדשים לסכין. אפילו מצאתי שם 20 שקל.
הדבר היחידי שלא בדקתי זה האם הנוף מאדן החלון זהה לזה שהיה פעם כי אני כבר לא מסוגלת לטפס לשם בכזאת קלות, ולמען האמת- אני דיי מפחדת.
אולי למשפחה שתגור שם אחרי שהוריי יאבדו את הבית תהיה ילדה שתגלה דבר אחר דבר, מילה אחר מילה, ותמצא שימוש בזכרונות האלה למטרה נעלה או לפחות- יותר טובה.
היה שלום, חדר שלי
ותודה.