משהו קרה, כי אם זה לא מצליח לי אז אני פשוט לא מכירה את מי שנהייתי.
שקוף. כאילו הכל כל כך ברור. מתפרקת לכם מול העיניים. מתפוררת לכם בידיים. העיגולים השחורים מסביב לעיניים מסגירים אותי, והמבט הזה בטוח רק מוסיף. מסכות- יש, הן פשוט לא אטומות מספיק.
אולי זה הרגע הזה שאפילו למטרה הנעלה הזאת לא נשארו בי אנרגיות.
מעניין שאני לא מצליחה לראות מבעד לדיכאון הזה הפעם. אולי סופית משהו מת.
היה רגע בסופ"ש, אחרי שדיברתי עם אמא שלי, רגע של אור. רגע עילאי. הרגשתי שאני עוד שנייה מדליקה סיגריה מהשמש מרוב שהייתי ב"היי"... והוא היה חזק, הרגע הזה, אני לא אומרת שלא, אבל כביתי מספר דקות אחריו.
אני כבר לא יודעת מה באמת עובר לי בראש. או מה שתלתי לעצמי שעובר לי בראש. אני כל כך מבולבלת. הרי שני תוקעת לי בראש את המחשבה הזאת מהיום שהיא מכירה אותי. המון זמן התווכחתי איתה. אח"כ הפסקתי להגיב. אח"כ אמרתי לה להפסיק כי היא שותלת לי מחשבות שלא באמת שם... והיום, כשאין לי את שני, אני באמת לא יודעת להגיד מה נכון.
הרי מגיל דיי צעיר אני נוטה "להתאהב" בדמויות הטיפוליות שלי. תמיד הרגשתי קצת מוזר עם זה, אבל זה מעולם לא היה עם פן מיני. החלק הפיזי היחידי בהתאהבויות האלה היה החיבוק. ואין לי בעצם איך לבחון את זה היום באופן אובייקטיבי לחלוטין, עם מישהי ששווה לי. בגיל, במעמד, במקום בו היא נמצאת בחיים... כי גם איילה וגם אבישג היו מעליי באיזשהו אופן. וכל הזמן אני שואלת את עצמי על שי. כי שי היה גבר-גבר, הכי אנלפאבית פרימיטיבי שהתייחס אליי כמו לזבל, ואהבתי אותו ברמות שכאב לי לנשום. וה-3 שבועות האלה שהוא עזב את הבית ולקח אותי לבית מלון באילת היו שלושת השבועות הכי טובים והכי רעים שהיו לי בחיי. העוצמות היו פסיכיות, הזכרונות אפילו כמעט פוצעים. גם היום כשאני רואה אותו אני רועדת בכל הגוף וכשאני רואה את הבנות המדהימות שלו אני פורצת בבכי.
ועם בוב היה לי קשה, בגלל זה כל הזמן הייתי בורחת לשי, (גם אם רק במחשבה), כי בוב התייחס אליי כמו לנסיכה, והתקשורת ביננו הייתה לרוב נהדרת, וכל השנתיים-כמעט-וחצי שלי איתו היו ברובן מושלמות.
ואז נשאלות כמה שאלות שהלוואי ויום יבוא ואני אוכל לענות עליהן:
למה הייתי צריכה את שי, שיתייחס אליי חרא כדי להרגיש שאני חיה?
למה לא יכולתי לתת לעצמי להיות נאהבת כמו שבוב רצה לאהוב אותי וכמו שאני רציתי בכל החלומות התמימים שלי?
ולמה, לעזאזל, לא יכולתי לשלוט בעצמי ולא לבגוד בו?
גם בצבא, נגיד, כשאני חושבת על זה, כשכל הבנות מתקלחות ביחד ופאקינג מוציאות אחת לשנייה שיערות מכל מיני מקומות, ומדברות על הכל, ואני מתכוונת לזה כשאני כותבת ה-כ-ל, ופתאום הכל נפתח אחרי 18 שנה שהפרטים היחידים שהייתי מחליפה עם חברות היו- שכבנו או לא, ואז אני משתחררת ופתאום לחזור לחברות ילדות אבל הדיבור משתנה ונשאלות שאלות חדשות כמו- כמה פעמים גמרת ואיזה מלכה שעשית לידו ביד ונתת לו רק להסתכל...
וכל השירות אני מעבירה בשנה הראשונה עם איילה ואח"כ מטפסת בדרגים עם כל קצין חתיך ונשוי שאני מצליחה להגריל עד שמגיעה לסא"ל ונרגעת. (ולא רק בגלל הדרגה, אלא בגלל שהוא היה אחד הזיונים היותר טובים שהיו לי) ואז אנימשתחררת, לא זוכרת מי אני, במה האמנתי, מה אני אוהבת, המח מנוון, נתת שנתיים וקצת למדינה המסריחה הזאת והרווחת כמה זכרונות טובים ובעיקר הרבה רעים, והחברות בבית בכלל היו בבסיס פתוח וכל דקה חזרו הביתה ואיפה את ואיפה הן...
הן למדו בינתיים, הן עבדו בינתיים, ואת רק ישנת שעתיים בלילה, תולשת שיערות מהראש וקובלת את הקצינה הזונה שלך שנייה לפני השחרור כדי לוודא שהיא לא תתעלל בבנות יותר חלשות ממך...
ושוב, החברות בבית, איפה את ואיפה הן...?
וכולם טסים לטיולים במזרח ובדרום אמריקה ואת נשארת כאן, כמעט לבד לגמרי, בפאב המסריח והשחור הזה, שותה את עצמך כמעט למוות, אוספת כל ערב מישהו אחר, ואז מוצאת את שי. בעצם, במקרה הזה, שי מוצא אותך. מאוד מהר אפילו. והוא מעביר בך חשמל ברמות שלא הרגשת בחיים וגורם לך לצעוק בווליומים שאפילו מתגברים על הסטריאו הפאב.
וכל לילה, את נשארת לנעול, והוא מגיע, עם החיוך הזה, ומתחיל לקלף ממך את הבגדים ועוזר לך להתכסות בעוד קליפות ושקרים.
ואז בוב, כמו איזה אור בקצה המנהרה, ואת נאחזת, בציפורניים, עד שיורד דם, ונקרעת בין הלבן הטהור הזה לשחור, הכל כך כל כך שחור הזה. וחודשים ארוכים שי מגיע ואת בורחת למטבח או לשירותים, מתחבאה מהמבט הזה, ובמקביל, מחפשת אותו בכל מקום אליו את מגיעה... עד שאת נשברת.
ואז, ברגע שנפרצת הדלת הזאת, זה כמו כדור שלג במורד הר. ההרס העצמי שלך גדל ומתפתח ורומס בדרך הכל. לא נותנת לשום דבר טוב להיכנס. מתבצרת שם, בסמים האלה, באלכוהול ההוא, בחשמל המטורף הזה שרץ לך בגוף ובארס שזורם לך בורידים.
ואת מוחקת את בוב כאילו הוא לא היה בנאדם, ומוחקת שנתיים וחצי שלמות כאילו הם קרו למישהו אחר וחוזרת לנקודת ההתחלה.
כשתיזכרי, יהיה כבר מאוחר מידי, ואת יודעת. בגלל זה, כשזה כבר קורה- את שוב מקיאה.