חג פורים חג פורים, חג גדול ל.... למי? למי? למי? לילדים כמובן. ומה איתנו? האם זה כבר התרחקנו כל כך משנות הילדות שרק המחשבה על התחפשות, כל הטורח הזה במציאת תחפושת שתהייה גם מקורית, תהלום ותתאים והעיקר שלא תטריח יותר מידי, זמן, זמן! מעלה בנו לחץ קל עד כבד. הכי טוב לצאת ידי חובה על ידי חבישת כובע בשלל צבעים שקנינו בהזדמנות כשבחרנו את התחפושת לילד, או סתם איזה סמרטוט שנשאר לנו בארון מן השנה שעברה ונזכרנו, שנראנו בו לא רע והעיקר – במבט בוחן אל המראה שלא נראה טיפשיים מידי, מגוחכים במידה, כאלה שהלכו קצת רחוק מידי, הגזימו! חס וחלילה שלא יגרע דבר מן הפרסונה המצודדת שעמלנו עליה שנים כה רבות, התדמית המבטיחה, שיודעת ונמצאת בשליטה. (ובינינו, הליצן יודע, כולנו יודעים, שאותה שליטה היא עורבא ופרח, ברגע של משבר ומצוקה, נעלמת כלא הייתה).

והנה קמה לה מסורת ישראל החכמה ומציעה לנו מתנה, יום אחד, שניים, מקסימום שלושה להיות מישהו אחר, לפשוט את הפרסונה להיכנס לכל אחת מן הדמויות שרק חלמנו עליהם להיות, רשיון להשתטות, תעודת הכרה לכל גחמה, חג פורים הוא הצל האחר הסמוי המלווה אותנו כל הזמן אך אנו לא נותנים לו מקום. ועל הזדמנות כזאת אנחנו מוותרים בנקל, משאירים אותה לילדים, או לילדים שבינינו, פוסחים עליה במהירות, מכל חגי ישראל אולי החג שאנו הכי פחות טורחים עבורו. זה מזכיר לי כשאני נכנס למחלקות המבוגרים, ישנם אלו המסתכלים עלי בחוסר הבנה ואומרים לי שמחלקת ילדים זה למטה.

הליצן קורא לכם, זאת הזדמנות! אל תתנו לה לחמוק! בואו נעשה את החג הזה קצת אחרת. משנכנס אדר מרבין בשמחה, חייבים להיות שמח!

מוכרחים, מוכרחים, להיות שמח! זה לא עובד. השמחה שלנו כלואה בתבניות ההתנהגות ודפוסי החשיבה שלנו. בואו נשתמש בפורים כדי לשנות במקצת דפוסי חשיבה, במקומות אחרים עושים קרנבל שלם, אפשר להתחיל בתחפושת, להיות התחפושת לא סתם לזרוק אותה עלינו, צבע, צורה, מוזיקה, חובת השתטות, חדוות המשחק, שחרור רגעי מלהיות אני, כסיל בכיף, טיפש מעופף, השמחה תבוא מעצמה, רק תסתכלו על הילדים, הם יודעים זאת, לא סתם זה החג שלהם, בואו נהפוך אותו גם קצת לשלנו.