כל פעם אני מתיישבת מול המחשב חושבת ושואלת את עצמי מה לכתוב,איזה חלק מתוכי אני אחשוף אגלה,אתעמת איתו בעודי רושמת אותו,חושבת על כל המחשבות שמתרוצצותי בראשי,לא נותנות לי מנוחה ולו לשבריר השניה להתאושש מהם.לאן אני ממשיכה,האם זה שווה את כל המאמץ?האם וויתרתי עלי?עליה? בחרתי נכון בעובדה שנתתי להם את המושכות?שנתתי להם מקום וצמצמתי את מקומה אצלי?שבגדתי בה כך,ללא התראה,שברחתי בחירה אחרת בה היא לא משולבת?אני צריכה להתחרט?,אני מתחרטת על זה?
כן.לפעמים.
לפעמים אני כל כך מצטערת שעשיתי את זה,שנכנסתי לכל המקום הזה,שלא וויתרתי לעצמי,על החיים שלי,שלא בחרתי להיות כמו תהילה-עצמות במקום לחיים,עיניים שקועות,חסרות חיים,מיואשות,חשוכות..
היא וויתרה על החיים,היא לא נלחמת,היא לא תדע אהבה מהי,דאגה,אכפתיות.
היא הפסידה במלחמה שלה מול עצמה,מול המפלצת הכי גדולה שקיימת עלי אדמות-השד הפנימי שלה,שלמעשה קיים אצל כל אחד בתחפושת שונה.
היא כבר לא רודפת אחרי הרזון,איפה שהוא בדרך היא איבדה את המטרה שלה,בין הצללים,ההרגלים,הלחישות של אנה בתוכה,שכחה למה התחילה את הכל אבל רק יודעת שעליה להמשיך ,במה להמשיך זו כבר שאלה אחרת..כן קשה לי לראות אותה,קשה לי לעבור לידה בלי לבהות בה,לדלות כל חשיפת עור,עצמות לראות עד לאיפה אפשר להגיע, עד כמה רחוק ניתן להקצין עם המחלה הזו.
בתחילה אמרתי שאני לא אכנס אליה לחדר.ידעתי שזה לא יהיה לי טוב.אך מהר מאוד שכחתי את העובדה הזו,ונכנסתי,ובהיתי.אשקר אם אומר שלא רציתי להתחלף איתה,להיות כמוה,להגיע לרזון מבהיל שרק המבט עליה מביא חלחלה,לפרפר בין חיים ומוות,להגיע למקום כל כך שפל במחלה..
בתחילה באמת ריחמתי עליה,ניסיתי לעזור לה,להציע לה עיתונים וכ'ו,שלא יהיה לה משעמם..אך לטענתה כלום לא מעניין אותה,היא לא רוצה כלום-כמו איבדה טעם לחיים במובן הקיצוני של המילה.
וכמו תמיד,שאני לחושבת שאני יכולה לעזור לכלום ולהכיל אותם,שאני חושבת שאני חזקה מספיק לטפל בכולם,להמשיך את התפקיד שלי בבית-אני מבינה שלא,שאני מתפרקת לרסיסים,ולשמעשה אני הבאתי זאת על עצמי.
אז בכיתי,היא דיברה אלי ועמדו לי דמעות בעיניים,הלכתי לחדר ובכיתי.בכיתי את כל מה שהעליתי,בכיתי שבחרתי לעלות במשקל,בכיתי על העצמות שנעלמו,על המראה הצנום והכחוש,על הפוטנציאל לירידה שלי במשקל אם הייתי מחכה עוד קצת,עוד טיפה.הרי לא הייתי מגיעה למצב של תהילה,בחיים לא!
אני לא מאמינה שאפשר למות מהמחלה הזו.או שכן.?
לראות אותה ולדבר איתה מציג את אנה באור אחר. כאילו לקחה את יכולת הבחירה של האדם ומשתלטת עליה בשניה שמסיתים את המבט,היא מפחידה,מאיימת,כבר לא משחקים את המשחק פעם אני פעם היא.
אצל תהילה זו רק היא,אנה, תהילה כבר לא שם.מפחיד.לא האמנתי שזה יכול להגיע לעוצמות כאלה.
קשה לי מאוד לראות אותה,אני רואה אותה ורואה דבר שאני בחיים לא אוכל להיות,לא אוכל להגיע,היא בחרה לא להתמודד עם נסתרות החיים.וזו הדרך הקלה יותר,לא לחוות אהבות כדי לא להתאכזב,לא להלחם כדי לא להפסיד.ואני שואלת את עצמי,אם לי כדאי לבחור בדרך הזו,כי החיים כל כך מפחידים,כל מה שהם טומנים בתוכם,קשה להתמודד איתם,ובכנות-לפעמים אני מעדיפה שככל עולמי יסבוב סביב אוכל קלוריות ורזון על מנת לעמעם את הכאב.היום אני מזהה את השלב שבו אני נמשכת להתעסקות הזו כדי להמנע מדברים אחרים יותר עמוקים.בייחוד לאחר הבשורה שבקרוב אחזור,לביתי,לחיים הקודמים שהיו לי והשאלה האם אוכל יהיה כלול בתוכם?האם יהיו לי את הכוחות להחזיק מעמד לבד עד ש... האם אעז להתמודד עם החיים או שאעדיף לחזור לעוד סיבוב?במה אני אבחר?
אין ספק שהמקום הזה נהפך למזיק יותר ממועיל,כל החולי הזה מוריד אותי עשרה שלבים למטה גם מבלי שאשים לב לכך.ובזמן האחרון אני נחבטת בשאלה מה אעשה בעוד זמן מה,איך ייראו חיי?
בימים האחרונים אני מרגישה לא טוב,כאילו אני מוצפת רגשית עד שאני לא מסוגלת להכיל אוכל,הוא לא יכול להשאר בתוכי,והגוף פשוט דוחה אותו,כן אני מקיאה-לא מרצון.לפחות כך זה התחיל,אני כבר לא יודעת אם זו המחלה או אני.אני לא יוזמת את ההקאה אני פשוט רוכנת למטה וזה פשוט קורה,עד שלב שבוא אני שואלת אם יצא הכל.בתחילה הרגשתי טוב לאחר המעשה,אבל כל פעם אני רוצה שייצא עוד ועוד.אני מפחדת שבגלל החרדה שלי מהעזיבה אני יפתח לעצמי חולי נוסף שאני חושבת שישאיר אותי פה,אך יודעת בתת מודע שלי שלא.
מרגישה שאין לי מקום כבר.לא פה ולא בבית.