למה לעזאזל בני האדם משמרים בקרבם פחדים לא רציונאליים
יצאו לאור כמה ספרים המלגלגים על מה שנראה כהערכת הציבור הרחב סיכונים לא רציונאליים. כמו הספר של סת מוקינס Seth Mnookin וירוס הפניקה שמתבסס על הספר של מייקל ספקטר Michael Specter מכחישנות ושל כריס מונה Chris Mooney אמריקה הלא מדעית. ככל שיהיו חזקים הספרים הללו הם אינם מתייחסים למה שאנו מרגישים אלא להסבר מנין הגיעו למסקנותיהם. מדוע יש אנשים המפחדים מחיסונים, פלואוריד, קרינה מטלפונים סלולאריים או שאר שדים מודרניים שהמדענים אומרים כי אינם מסוכנים? ולמה אינם מפחדים יותר מהשמנת יתר, ההתחממות הגלובאלית, עמידות החיידקים לאנטיביוטיקה או שאר הסכנות שהמדע מזהה כמסוכנים?
ספרים אלו מציגים את הסכנות מכך שאנו מפחדים הרבה מעבר להזהרות העובדתיות, ולא מפחדים מספיק כשהעובדות זועקות "זהירות". אולם כדי לתקן זאת עלינו לעשות יותר מאשר לתאר את התופעה או לבכות על הפער בין העובדות לרמת הפחדים שלנו. עלינו להבין למה אנחנו עושים טעויות אלו ולמה עיוותים תפיסתיים אלו הגיעו. כדי לצמצמם את הפער בין העובדות לבין הפחדים, עלינו לרדת לשורש תפיסת הסיכון. כמה זה באמת מסוכן? מדוע הפחדים שלנו אינם תואמים את העובדות?
כל המחברים מנסים לקלוע להסבר אך מחטיאים. בצדק הם מאשימים את כלי התקשורת שזורעים פניקה ואת ההסברה הלקויה של השלטונות אודות הסכנות. ואפילו יש הכרה כלשהי בהטיה קוגנטיבית כגורם לכך. עד כמה שמסקנות המחברים הללו נכונה ומדוייקת, לפסיכולוגיה יש הסברים הרבה יותר מפורטים מדוע פעמים רבות הפחדים שלנו לא ממש תואמים את העובדות. הנה כמה הסברים של החוקרים לפחד מפני חיסונים.
ההסבר הכי חשוב הוא, שתפיסת הסיכונים אינה ולא תוכל להיות, רציונאלית לחלוטין. סיכון יכול להימדד ולהיחקר עובדתית, אולם לא משנה מה עובדות אלו אומרות, התפיסה שלנו את העובדות הללו הינה סובייקטיבית פנימית. באופן לא מודע אנו מפעילים פילטרים נפשיים ואינסטינקטיביים העוזרים לנו לקבוע במהירות אם המידע המגיע אלינו טומן בחובו סכנה, הרבה לפני שיש בידנו את כל העובדות. כך שהשיפוט הראשוני הקריטי לשמירה על ביטחוננו מעצבת ומפרשת את שאר המידע המגיע בהמשך. לכן לא שינה שגילו כי ווייקפילד Wakefield הרופא שהבהיל במאמרו את הציבור לגבי עליית שיעור האוטיסטים בקרב ילדים שהתחסנו, הסתבר שהינו רמאי במקרה הטוב וסילף את נתוניו ואולי אף היה נוכל שעל מחקרו המגמתי קיבל הרבה כסף מחברות התרופות. קשה לבטל את ההערכות הראשוניות של הסכנה. הסיבה לכך נעוצה עמוק במבנה של המוח ובכימיה שלו. החיבורים המוחיים שנעשים כשמוערכת סכנה הם חזקים ועמידים.
מחקרים פסיכולוגיים במשך ארבע עשורים הצביעו על סט של מאפיינים רגשיים ההופכים סיכונים אחדים לתחושה של אימה וסיכונים אחרים לא, למרות העובדות. כמה מהם מסייעים להבנה מדוע יש אנשים החוששים מחיסונים.
- חוסר ודאות. כשאנו לא בטוחים, כמו שהורי ילד אוטיסט אינם בטוחים, אנו חותרים לקראת כל תשובה העונה לשאלתנו. כי התחושה שיודעים מנחמת בכך שיוצרת אשלית שליטה. ושליטה זה דבר חיוני לכל מי שמפחד, דואג או לא בטוח.
- אמון. כאשר גורם סמכות מבטל את פחדינו, האמון בסמכות יורדת ורמת ההתנגדות עולה. הורי הילדים האוטיסטים זכו לזלזול של הממסד אותו ממשל שאמור היה לשמור עליהם ועל ילדיהם. ע"י הרופאים. ע"י מדענים. כינו את ההורים לא רציונאליים. רגשניים, בורים, זה מאד פוגע באמון וכשהאמון יורד ההתנגדות לעובדות מאותו גורם שלא מאמינים בו עולה.
- בחירה. סיכון הנכפה עלינו מפחיד יותר מסיכון שאנו נוטלים על עצמנו. לרבים מהמתנגדים חיסונים נחשבו ככפיה. כמו שאמרה ברברה לאו פישר ממתנגדות החיסונים : "המאבק שלנו יקבע כיצד יראו חופש הבחירה והבריאות באמריקה" האם המאבק לגבי חיסונים קשורה למאבק לחופש?! כן. בגלל החשיבות הפסיכולוגית של הבחירה.
- טבעי או מלאכותי. חיסונים הם סינטטיים (אם כי הם מיוצרים מחומרים טבעיים) וסיכונים מעשי ידי אדם מפחידים אותנו יותר מסיכונים טבעיים. אחת האמהות במאבק נגד חיסון אמרה שהיא פחות מפחדת מחצבת מאחר והיא טבעית....
- סיכון לעומת רווח. פחד מחיסון עולה ככל שהפחד ממחלות (כתוצאה מהחיסונים) יורד. אולם היכן שרמת החיסונים נמוכה וחצבת ושעלת חוזרים הפחד מהמחלות הללו גובר ודוחק את מתנגדי החיסונים. זו דוגמה מצויינת כיצד אותו סיכון עצמו יכול להוביל לתפיסה שונה שאינה מבוססת על עובדות אלא על הרגשתנו לגבי סיכון מול רווח.
זהו הסבר הרבה מעבר להסבר של הפניקה שזורעת התקשורת או התנהלות כושלת של הממסד או חינוך מדעי לקוי. הסיבה האמיתית לכך שהפחדים שלנו לעיתים אינם תואמים את העובדות, זה הרגשות והאינסטינקטים הראשוניים שעוזרים לנו לשרוד. בשל כך לא יפלא איפוא מדוע תפיסת הסכנה המתנהלת ע"פ האינסטינקטים הללו כה מפחידה וכה קשה להסיר את ההתנגדות שגורמת.
לכן כמה שהפסיכולוגיה הזו חזקה, וכמה שאנחנו אנושיים, לתאר זאת כנכון או לא נכון, רציונאלי או לא רציונאלי, בורות או מכחישנות לא תשנה את המורכבות הלא מושלמת של תפיסת הסיכונים האנושית והתגובה לסכנות. לקרוא לאנשים המתנהגים כך מטומטמים, זה טמטום. במקום זה עלינו לקבל את העובדה כי תמיד יהיה את הפער התפיסתי הזה. זה פשוט חלק ממה שאנחנו. במקום לבכות על כך ולהילחם בזה עלינו ליישם את מה שלמדנו על הפערים בתפיסת סכנות, ולהוביל מערכות הסברה וחינוך ביחד עם מדיניות יוזמה חקיקה ותקשורת שיעזרו לאנשים להתמודד כמו שמתמודדים עם סיכונים פיזיים ואיומים אחרים. עלינו ללכת מעבר לקביעה כי אנו תופסים סיכונים לא נכון.