לא יודעת מתי זה התחיל. לא יודעת להצביע מתי התחילה ההידרדרות...איך היא זינקה עלי בכזו מהירות ללא היסוס, ללא רחמים...
חוסר המסוגלות שלי להכיל, להתמודד עם כאב,עצב,ללא ההשלכה על אוכל.
הפעם המלחמה הייתה בעיצומה.המלחמה הייתה מוחשית,כואבת,קשה,מורגשת.
זה התחיל ביום שישי כשפספסתי ארוחה. נכנסתי ללחץ, והייתי צריכה לאכול.הרגשתי נורא.
ההרגשה הייתה פשוט בלתי נסבלת לא ניתנת לעיכול (תרתי ממשמע) מצאתי עצמי בוכה מול המראה מתנצלת בפניה שחוללתי לה את זה,שעשיתי לה את זה.
שנכנסתי לטיפול, שעליתי את כל מה שהצלחתי לרדת, את כל ההישגים שהיא עזרה לי להשיג. מצטערת על כל ביס שהכנסתי' שעוללתי לה את זה. ראיתי את עצמי מתרפסת מול המראה בוכה את כל התקופה הזו, את כל הצמצומים שהיו במהלך היום הזה. רוצה שוב לבתר את עצמי לזכור את התקופה ההיא. לרדת שוב במשקל. להיעלם, לא להיות. יודעת שזה קורה לי לא סתם.. קיימת סיבה. סיבה מוחשית.
יש סיבה לעובדה שאני ממשיכה לצמצם גם כאן-במקום המוגן שלי במקום שאמור לשמור עלי לפחות באוטומט, במישור של האוכל, שם היא לא יכולה להתערב. אנה לא יכולה לגעת שם.
אבל מסתבר שכן. גם כאן הצלחתי לעשות את הדבר שחששתי ממנו יותר מכל- הצלחתי לצמצם מתחת למקום שאני אמורה להיות בו בסדר. לתת להם את השליטה.
אני מרגישה מותשת, חסרת כוחות, חלשה ,רוצה רק לנוח, להרים ידיים. להגיד לה ניצחת זה בסדר, את צדקת, תמיד את צודקת, אני לא אפרד ממך לעולם, גם אם ארצה בכל מאודי נשמתי תהיה צרורה איתך לעד, אין טעם להילחם בך, כי את תמיד תהיה שם, תחכי לי בפינות, תמתיני בשקט לטרף עד שתתקפי אותי ברגעי הבדידות, החולשה. אני לא יודעת איך להתמודד עם הכאב, לא יודעת איך להכיל אותו. מנסה שלא לעשות זאת דרך האוכל. רע לי כשאני אוכלת ורע לי כשאני לא.
אני מדברת את הכאב, בוכה אותו, שונאת ,אוהבת, שותקת. מחפשת דרכים איך להחליש אותו,
לעמעם אותו בתוכי, להבין איך להתמודד איתו.
אני מבינה שקשה לי עכשיו כשאנשים מתחלפים פה. יודעת שקשה לי עם חדשים, אפילו קשה מאוד.מפחדת שייקחו לי את המקום, שיהיו בדיוק כמוני, לפעמים מתקשה להפנים שאין עוד אחת כמוני, חושבת שכל אחד ואחת יכולים להחליף אותי, לא בטוחה במקום שלי בעולם.
אז קשה לי עם השינוי הזה.
קשה לי גם לקבל את מה שאני מגלה על ההורים כל פעם מחדש.
קשה לי עם העובדה שגיליתי שאבא הוא אגואיסט רגשית, ועד כמה שאני –במיוחד מילאתי לו את הצרכים הרגשיים אותם לא קיבל מעולם. מדהים אותי רמת ההקרבה שהקרבתי למענו בחוסר מודעות.
קשה לי עם העובדה שלאמא יש גוף של ילדה בת 12, שלובשת בגדים שלי, של פעם- כשהייתי רזה, כשהייתי מתה חיה. מאבדת כוחות ,תקווה, וחוזרת לחיים. זה כמו נפילה בלתי נשלטת לבור בעודי מנסה לתפוס כל דבר.. שיוכל להציל אותי, אך ללא הועיל.
ויודעת שנכון לרגע הנתון, גם אם יזרקו לי חבל אני אסרב להשתמש בו.
אני יודעת שפתחתי בסופ"ש הזה פרץ בשבילה, מקום שהיא תוכל לתפוס.
אני זקוקה לעזרה, צריכה שיתפסו אותי עכשיו! חזק! מעזה לבקש, בשבילי.
אני צריכה חיבוק...