אני בחיים לא התמודדתי עם גילוי דברים ואמירות בפנים בייחוד להוריי- הרצון להותיר אותם בבועת האשליות והפשטות נראה לי אז,דרך ]שוטה יותר להתמודדות.
אך התרחיש המפחיד והמאיים שלי התרחש במסגרת טיפול אשר העזתי להכנס אליו רק עכשיו, והיום הייתי צריכה להתמודד עם זה.
אז איך עשיתי את זה?לא עשיתי את זה קל ופשוט.לא הייתי בבית מהרגע שיצאתי עד שעות הערב המאוחרות.
פשוט נמלטתי וברחתי מהתחושות והרגשות שהציפו ועלו גם בטיפול, וגם היום ברחתי ממה שיכול להיות, ומרגשות האשם שעלו לי אתמול והיום.פחדתי שהם ייכעסו עלי,לא יידעו איך להתייחס אלי,וכן גם עכשיו זה מרגיש כך.
כאילו מה שאמרתי להם אתמול שפעם ראשונה פתחתי את הפה שלי ודיברתי על דברים משמעותיים שקשים לי וכואבים לי..(וזה לא שפתחתי את ליבי לרווחה שם..)הבעתי את דעתי על אמירות מסויימות שהם אומרים שפוגעות בי והורסות אותי כל פעם מחדש,ואני מרגישה שאני נמחקת,   נעלמת פה,בבית לידם,מולם,אין אותי- יש אותם, ואת הצרכים והרצונות שלהם.
הרצונות והשאיפות שלי ננטשו  בארגז מחוץ לבית,בעודי מנסה לרצות אותם ולדאוג להם.לכולם.
אז כן היום הייתי צריכה להתמודד פעם ראשונה עם העובדה שאני אומרת דברים ולוקחת אחריות על המילים הללו.היה כעס,הדחקה המון הכחשה כמובן שלא הייתה זרה לי.ידעתי שזה מה שיהיה.
אבל אני יודעת שבפנים הם נפגעו וקשה להם עם זה שעצם השיתוף שלי ביחסים שלהם פוגע בי והורס אותי.
מרגישה אטימות מאמא,.קרירות מאבא-רגשות שאינם זרים לי.
אבל עדיין מרגישה אשמה כאילו פגעתי בהם עד עמקי נשמתם כאילו הם הילדים המסכנים שראויים לחסד, השרויים בחוסר אונים מתמיד.
שמעתי אותם גם מודים בזה אתמול,"אם לא נספר לה אז למי נספר?" אז,באותו רגע הם נראו לי כילדים חסרי ישע מסכנים שזקוקים להגנה והייתי מוכנה באותו רגע להתמסר אליהם בפעם המיליון, להקריב  עצמי למענם ולוותר על כל הפגישה המשמעותית בשבילי על מנת שהם ימשיכו לחיות בבועה שלהם,שלא ייפגעו,ושאני אמשיך לגונן עליהם,לדאוג להם-ובו בזמן -להרוס את עצמי,הרס עצמי כל כך חד שבו אני מסוגלת לממש את כל הרצונות תקוות ושאיפות במחלה הרסנית,שיקרית,שגורמת לך לחשוב שיש לך הכל אך למעשה אין לך כלום.
אבל הפעם לא ויתרתי, שיחזרתי לעצמי את המנטרה שהם אנשים בוגרים בעלי בחירות אישיות שמסתבר שכאשר אני לא בסביבה הם יכולים לקחת אחריות ולהיות אנשים בוגרים,וכשאני שם יותר קל להם שאני "המבוגר האחראי", אז לאחר  שאמרתי להם שהתכנים שהם אומרים לי אחד על השני פוגעים בי,אני שומעת אותם היום יותר עצורים, פחות מדברים איתי.
ואני עדיין מרגישה אשמה,כי אני יודעת שאין להם למי להגיד את מה שהם עוצרים מלהגיד לי,יודעת שזו העמדת פנים ושכל פעם שהם "סותמים" לעצמם את הפה הם מעלים בזכרונם  את הפגישה,ואני מרגישה רע עם זה כי אני לא  נמצאת שם בשבילם.
אבל הייתי שם כל החיים,הייתי כלי שימוש שלהם-לא כילדה  שלהם,יותר כמו חבר,או אח.
ניסיתי היום לעשות צעד אחד לקראת פתירת הקונפילקט שהורס אותי כל פעם מחדש שאני מגיעה לכאן.
יום שישי לא עזרתי לאמא או יותר נכון לא נטלתי את התפקיד שלה ומילאתי אותו כי אין לה מספיק כוחות והיא אומללה שאין לה עזרה,שהלב שלי יוצא אליה-לא מתוך אהבה אלא רחמים שהורסים אותי ופוגעים בי כל פעם.
עמדתי על שלי וראיתי את כל הדברים מוכנים לסידור ואני מנגד עמדתי והחזקתי את עצמי בכל כוחותי שמא אעז להחליף תפקידים שוב.הרגשתי אשמה נוראית רעה מגעילה, שטן, כל הכינויים ששמעתי במשך כל הילדות עלו והציפו אותי ללא הרף.מתחילה לשנוא את עצמי אך מתעשתת,וממשיכה להגיד לעצמי שזה לא תפקידי ואני צריכה להניח לזה על מנת להשתחרר מהתפקיד שנולדתי לתוכו.
מנסה להתחזות לאחותי- ילדה שגדלה כילדה כי אני לקחתי את תפקיד ההורה בשבילה ובשביל ההורים שלי גם.
ניסיתי להיות היא-לא מקשיבה למריבות לא עוזרת בבית ולא מרגישה אשמה לגבי זה.לא נוקפת אצבע-לא כי היא לא רוצה-אלא היא לא נתבעת לעשות משהו,לא נמצאות שם הנקיפות מצפון.
ואני רואה שהעולם ממשיך להסתובב גם בלעדי ויודעת שהם יכולים להתקיים גם מבלי שאני אאלץ להקריב את עצמי.ואני שואלת למה היא מסוגלת לעזור לה ולא להרגיש מחויבות אחר כך לעזור לה בכל רגע נתון,
גם אם המחיר הוא בחייה?אולי כי הרצון הזה מגיע ממנה,אולי כי היא הספיקה להיות ילדה.
ובאשר לאמא,איבדתי את היחסים איתה או מה שנותר מיחסים אלו כבר מזמן,היא לא תפקדה רגשית עבורי כאמא ולכן גם אם אני מרגישה כרגע שפגעתי בה ושמשהו נהרס שם,זו אשליה כי אי אפשר להרוס דבר שלעולם לא היה..