יום לפני המבחן המסכם בטכניון – 'ההגנה על הפרויקט', יצאתי לחגוג את סיום הלימודים, בעזרת מנה קבאב, באחת המסעדות היפואיות של אז. כששבתי הביתה החלה להתפתח בבטני הרעלת-קיבה מכאיבה.
אילו היה זה יום רגיל, הייתי נכנס למיטה, וקם ממנה לאחר שלושה ימים, תשוש, בריא ו…רעב. אבל הפעם מיהרתי חצי היסטרי לרופא המשפחה. כי אם אתייצב מחר תשוש וכואב בפני הוועדה הבוחנת, ובמהלך המבחן ארוץ מספר פעמים לשירותים, סיכויי להגן על הפרויקט שלי יהיו קלושים ביותר. "דוקטור, הצל אותי!" התחננתי, "יש לי מחר מבחן גורלי!" הוא רשם לי תרופה, והבטיח ש"תוכיח את עצמה תוך… יומיים-שלושה". כשיצאתיממרפאתו הבנתי שאם אשתמש בשיטותיו – 'הלך' המבחן. בייאושי טלפנתי לידידתי ומורתי הרוחנית מרגוט קלאוזנר, תיניתי באוזניה את צרותי, והיא, בסבלנות מרובה, פירטה באוזניי מה עלי לעשות, ואיך.
ניגשתי מיד לעבודה. התיישבתי ב'כורסת המדיטציה' השחוקה והנוחה שלי, הנחתי מולי כד מים קרים, ונכנסתי להרפיה קלה. דמיינתי לעצמי שבתוך בטני נמצא סיר מלא 'בשיקוי רותח של מכשפות', דמוי בוץ. התמקדתי 'תמונה' שבדמיוני עד הייתה ברורה היטב, ואז ידעתי ש'המפתחות בפנים'. כלומר: שנוצר קשר בין 'החלק החושב' של מוחי (זה שיוצר את התמונה הדמיונית), לבין החלק העצמאי – זה שאחראי על הפעילויות בגוף, שאינן נשלטות על ידי מחשבתנו. במקרה זה, ניתן לומר שנוצר הקשר עם 'היצרן' שלהגורם שנלחם בהרעלת הקיבה. לא כיוונתי את מחשבתי לגורם מרפא ספציפי, כמו חיידקים ידידותיים, כדוריות לבנות, וכדומה, אלא הסתפקתי בהעברת דימוי תחושותיי ל'רופא הפנימי' שלי. כאילו אמרתי: "רתיחה זו היא התחושה שלי לנעשה בבטני, ו'הבוץ הרותח' הוא הבעיה", ומיד עברתי לתיאור השינוי הנדרש. כלומר: "נא לשנות את הסימפטום המתואר - למצב החדש, כדלקמן...".
 
   לו ידע ה'רופא שבמוחי' לדבר, קרוב לודאי שהיה משיב: "כן אני יודע. כבר הבחנתי בהרעלה הזאת לפניך, ואני מטפל בעניין בקצב הרצוי". אבל כיוון שמטרתי הייתה להחיש את קצב הריפוי ולהתאימו לצרכיי שלי, התחלתי להכתיב לגופי את הקצב הרצוי לי: המשכתי לשמור בדמיוני את מראה הסיר הרותח ('הבעיה'), ולגמתי לגימה קטנה של מים.
דמיינתי את המים גולשים במורד גרוני, ונוחתים במרכז הסיר. 'ראיתי' אותם יוצרים כעין דיסקה צפה של בוץ קרוש בקוטר של מטבע קטן, במרכז הסיר המבעבע. 'לא הנחתי' לשיקוי הרותח להמס את הדיסקה, ו'שמרתי' עליה במצבה הקרוש, עד שחשתי כי מצבה זה התקבע בתודעתי. אז לגמתי לגימה נוספת.
שוב גלשו המים במורד גרוני לתוך הסיר. כשפגעו בדיסקה הקרושה, גלשו לשוליה והגדילו מעט את קוטרה. גם על התוספת הזאת 'שמרתי' היטב לפני שלגמתי שוב.
התרכזתי כל כולי בתמונה שדמיינתי, כדי לא הניח למחשבות תבוסתניות להתגנב למוחי ולהסיח את דעתי מהעיקר. בכל פעם שחשתי שינוי קל בתחושת מעי, הבנתי שמי הלגימה האחרונה התקרשו ו'התקבעו', והמשכתי בתהליך. לאחר פרק זמן שנראה לי ארוך מאוד, 'חגגתי' לשנייה את הקרשת כל פני הבוץ שבסיר, ומיד המשכתי לטפל ברתיחה האיטית שעדיין התקיימה מתחת ל'כיסוי המוצק'. ידעתי שאם אפסיק את התהליך לפני סיומו המוחלט, הכל ישוב לקדמותו, ואף גרוע מזה: לגוף תחסר כמות עצומה של 'חומרי ריפוי', שהתבזבזו לשווא בתהליך שלא הושלם. במילים אחרות: אם אפסיק, תהליך הריפוי הטבעי יימשך זמן רב יותר מזה שהיה נדרש מלכתחילה, לולא 'התערבותי הפעילה'.
המשכתי ללגום באיטיות, ובהפסקות גדולות בין לגימה ללגימה, כשקצב הלגימות מוכתב על ידי התחושות שמשדרת בטני.
לפני כל לגימה נוספת 'עקבתי' בקפידה אחר התעבותה של הקליפה המתקרשת.
כשהצלחתי 'למצק את הבוץ עד תחתית הסיר', בחנתי בשביעות רצון ובתחושת ניצחון את הסיר המלא ב'שיקוי-מכשפות מנוצח ומוצק'. כדי להיות בטוח לגמרי בהצלחתי 'קיבעתי' את המוצקות הזאת, ו'שפכתי' עליה את שארית המים שבכד. כשסיימתי הייתי תשוש, ו…בריא. גררתי את עצמי למיטה, ונרדמתי. למחרת לא נותר זכר לסיוטי האתמול, ונותרה רק תשישות קלה ונסבלת.
החלק החשוב ביותר בשיטה זו, הוא ההתמקדות ב'דיסקה' ההולכת וגדלה. ההתמקדות זו מאותתת לחלק-העצמאי במוחנו: "זו הדוגמה – כך תעשה".
 
*     *      *
 
חשיבה זו מגלמת למעשה את הדגם הבסיסי לכל חשיבה נכונה: "התמקד ב'טוב', והוא יגיע אליך". ההתמקדות חייבת להיות מוחלטת. לא מדובר פה במדיטציה חד-פעמית, או תרגיל של חצי-שעה-ביום-ויאללה-גמרנו. מדובר פה בצורת חשיבה שצריכה להתקיים בכל מקום, בכל מצב, ואצל כל אדם: חיפוש הטוב בכל דבר, וחיפוש הדרך להגדילו. מדובר פה בחשיבה שצריכה להפוך לדרך חיים.
מנקודת מוצא כזאת, קל יותר לשנות דברים.
במעט דמיון ניתן לשנות ולהרחיב את 'התמונה' כך שתתאים למגוון רחב של מחלות, ובכללן דלקות שמקורן בחיידקים. למרות זאת אינני ממליץ להשתמש בשיטה זו בכל פעם שנתקפים בשלשול, בעצירות, או בדלקת. פעולה דרסטית כזאת באה על חשבון כמה תפקודים שוטפים של הגוף, שניזונים מאותה אנרגיה. באותו פרק זמן שמנעתי מהם אנרגיה זו, יתכן שבלא יודעין גרמתי נזק מסוים, אם כי זמני בלבד – כי היה קצר מועד, לחלק אחר בגוף.גודל הנזק יהיה כמשך שליטתי באותן מערכות גופניות (כמו עיכול – בדוגמההנוכחית), שלולא התערבותי, היו ממילא מפעילות מנגנוני הגנה משלהן, אך בקצב איטי יותר. אלא שבאותו יום הייתה זו פעולה של אין-ברירה. מקרה חירום.
 
                                                  *     *     *
 
לא אחת נשאלתי: "אם אפשר לנהל שיח, אפילו חד צדדי, עם החלק העצמאי של המוח, ומה מונע מאיתנו לנצל זאת בצורה מרוכזת יותר. כמו: להפרשה מוגברת של הורמון הצמיחה, או להפרחת הקרחת - ולנושאים נוספים שלפעמים כה חשובים לנו?" התשובה על כך מורכבת מעט. ראשית, אני בדעה שכשאדם מגיע לשלב בו הוא יודע לתרגל מדיטציה ותרגילים מסוג זה שתיארתי, הוא הגיע גם לרמה הרוחנית בה הוא מקבל את עצמו כפי שהוא. שנית, כפי שהזכרתי, יש בשימוש בתהליך זה משום נטילת סיכון מחושב, בדומה לנטילת סטרואידים. אתה יוצר חסר של אנרגיה באיברים אחריםבגוף, מבלי שתהיה בידך היכולת לבקר ולפקח על ההשלכות. אינך יכול לנחש מאיזה אבר נגזלה האנרגיה, ולא לשלוט בכמותה. אז לך תדע אם 'רוקנת' למשל את האנרגיה של בלוטת התריס, או רק צמצמת את פעילותה למשך מחצית השעה, ובכמה? כשמשתמשים בשיטה זו אחת לכמה חודשים, במשך עשרים-שלושים דקות, ניחא. על פרק זמן ממושך יותר, אינני מציע להמר.
בכלל, כדאי לזכור שמי שישקיע את הזמן הדרוש כדי לרכוש את היכולת לתרגל תהליכים מסוג זה, על הורמון הצמיחה שלו, ממילא לא יישאר לו זמןדי הצורך להתאמן, כדי להפוך ל'כוכב' כדורסל. בוודאי לא לפני גיל הפרישה של ספורטאים אלה.
 
*     *     *
 
ובכן, כיצד פועל הקשר המופלא הזה בין שני חלקי המוח: 'החושב' ו'העצמאי'? בתחילה אנסה להרחיב את ההסבר על פעולת מנגנון החלק העצמאי של המוח, באמצעות כמה שימושים שעושות בו תרבויות שונות.
בכל השפות האנושיות נפוצים ביטויים כמו: 'נבואה שמגשימה את עצמה', או 'הטלת עין-הרע', ומילים כמו: 'כישוף', 'מגיה', 'קללה', וכ"ו. לכל המושגים הללו משמעות דומה: הפעלת השפעה על החלק-העצמאי של המוח.
ב'נבואה שמגשימה את עצמה' ההשפעה היא עצמית – על ידי החלק-החושב של אותו אדם. ואילו בתופעות האחרות ההשפעה על המוח-העצמאי מופעלת על ידי מוח-חושב חיצוני. אחר. 
כיוון שהשפעתו של המוח האחר היא פחות אפקטיבית (כי לכל חלק- עצמאי, צמוד חלק-חושב 'משלו' – קרוב יותר), לכן היא מורגשת רק אם היא מופעלת בהתמדה ולאורך זמן. ההשפעה דומה לשעון-חול, שבו גרגירי חול בודדים מסתננים מבעד לחריר צר, ובמשך הזמן הם הופכים לערימה. כמו גרגרי החול, כך יכול רעיון חיצוני להסתנן למוחו של הקורבן באמצעות טכניקה מסוימת, דוגמת זו שמפעילים כוהני האלילים על אנשיהם, או בהשפעת אמונות תפלות מקובלות, שהקורבן משועבד להן מלכתחילה. כשמחשבה 'חיצונית' כזו קונה שליטה על מוחו-החושב של הקורבן, והוא בפחדיו - מעציםאותה. כך 'מוכתב' הרעיון הזר לחלק- העצמאי של המוח. כך יכולים רעיונות זרים לכפות על הגוף פעילויות מסוימות, בדומה להשאה היפנוטית, ואפילו 'לכפות' שינויים לא מבוקרים בפעילות ההורמונלית של הגוף.
או בפשטות: עשית מעשה שנחשב בעיניך, ובקהילה שסביבך, למעשה 'רע' - מוסרית, אתה יודע שצפוי לך 'עונש מלמעלה'. פחדיך מעצימים את נכונותך לספוג את העונש, והסמכות הקהילתית פוסקת אותו לגופך המציית. היא זו שמשתלטת על החלק העצמאי של מוחך.
 'פלישות' כאלה רווחו בתרבויות פרימיטיביות, בהן לא הכיר האדם טכניקות של הגנה רוחנית, ולא שלט בהן. אני מאמין שרוב האנשים בחברה התרבותית של היום (גם ה'לא-רוחניים' שבהם), מחוסנים במידה רבה מהשפעות חיצוניות כאלה. כפי שנאמר: "הדרך הטובה ביותר להתגונן מפני 'עין רעה', היא להאמין שאתה מחוסן מפניה, או לא להאמין בה כלל".
אגב: אחת המגבלות של המוח העצמאי, היא, שאין הוא מכיר מושגים שליליים. לדוגמא: "אל תעשה" הוא מפרש כ"עשה"
אולם לא זה נושא ספרנו. הנושא הועלה כדי להצביע על התופעה, ולהכין אתכם לנושא שיובא בהמשך: כיצד להתגונן מפני השפעות שליליות.ספר זה נועד לעסוק אך ורק בתקשורת חיובית עם החלק-העצמאי, וגם אותהנגביל לשעת הצורך בלבד, על פי העיקרון המקודש על רבים: "אם הכל פועל היטב, למה לשנות?"