כולן כבר שמו לב לכך שיוסי הפך לאיטי יותר ובלתי מרוכז בעבודתו. "אולי הוא נוטל סמים?" לא הסתיר ממני מנהל העבודה שלו את דאגתו. למחרת אץ לתקן: "הוא פשוט מתקשה להירדם, לכן הוא מתקשה להתעורר, ונשאר מנומנם במשך כל היום".
נדמה היה לי שיוסי שמח על התעניינותי במצבו. כבר אז ראו בי בבית המלאכה מעין 'עוסק בכשפים חיוביים'. "לא יודע להסביר את זה", השיב יוסי לשאלתי, "למעלה מחודש עבר מאז סיימתי את שירות המילואים האחרון, שבמהלכו לא זכינו לישון שינה סדירה, אפילו לילה אחד. נהגנו לחטוף מדי פעם במשך היממה, שעה-שעתיים של שינה, רק כדי 'למלא את המצברים'.מאז השתבש לי השעון הביולוגי, ואני לא מצליח להירדם בלילה אלא לשעה או שעתיים, ורק לפנות-בוקר אני נרדם. הרופא רשם לי כמה סוגים של כדורי-שינה, בעזרתם אני מצליח להיכנס לנמנום קל. אבל כשהראש שלי מתחיל 'להיטשטש' ואני מנסה להירדם, הגוף שלי 'מתעורר'. כך אני מתהפך במיטה עד השעות הקטנות. כשסוף סוף אני מצליח להירדם - השעון מצלצל, ואני ממהר לעבודה ושורד את היום בעזרת המון כוסות קפה, ונמנום של חצי-שעה בהפסקת הצהרים. זה לא שאני לא רוצה", הוסיף יוסי, "הראש דווקא 'מת' לישון, אבל הגוף כל הזמן בכוננות". כשסיים, תלה בי מבט שואל, ללא מילהנוספת.
"זו לא בעיה", אמרתי בתנועת ביטול. "טלפן אלי הביתה לאחר שתסיים את ארוחת הערב, ולפני שתשכב לישון, ואסביר לך בדיוק מה לעשות".
"אני צריך להכין תרופות? או מה…" הציץ לעברי בהססנות.
"שום דבר", הרגעתי אותו, "כל מה שנעשה יהיה 'להסביר' למוח שלך שהגיעה שעת השינה, והוא יכין את הגוף לכך. ואת זה נעשה יחד הערב". ידעתי שאם אנסה להדריך אותו עכשיו, במצבו הנוכחי, הוא לא יזכור זאת עד הערב, וקיוויתי שלפחות יזכור לטלפן אלי.
הוא זכר.
"היכנס למיטה", אמרתי לו באותו ערב, "שכב בתנוחה שאתה רגיל לישון בה, ונשום בקצב של 'נשימות-שינה'".
"מה זאת אומרת?" תמה.
"נשום נשימות ארוכות מעט יותר, ועמוקות מעט יותר. ליתר ביטחון, שאל את אשתך באיזה קצב אתה נושם כשאתה ישן. לבטח היא תדע לתאר לך. כל מה שאתה צריך לעשות, זה לנשום באופן רצוף, ולהקשיב לנשימות", אמרתי בפשטות. "אל תפסיק להקשיב, ואם תיכנסנה מחשבות לראשך, הנח להן לחלוף ולצאת. אל תפסיק להקשיב. גם בזמן שאתה חושב על משהו אחר - הקשב לנשימות. לא יעברו עשר דקות, ותירדם".
"אתה בטוח?" שאל, בקול מפקפק, כאילו הצעתי לו לבצע מעשה משונה כלשהו.
"נסה ותראה", עודדתי אותו. "מה יש לך להפסיד?"
למחרת איחר לעבודה בשעה, ובפנים הלומי-שינה סבב בין חבריו וסיפר להם: "כמה זה פשוט להירדם, ואני לא ידעתי… כל כך פשוט…".
בערב הבא טלפן אלי שוב: "אני לא כל כך זוכר. הייתי די מבולבל. תזכיר לי שוב את השיטה שלך". בלילה השלישי כבר זכר. הוא לא נזקק ליותר משני לילות של 'שינה נורמאלית' כדי למלא את המצברים ו'ליישר-קו'.
כששב לאֵתנו, ביקש שאסביר לו "איך זה עובד?"
 
סיפרתי לו על שני חלקי המוח: על "זה שחושב, ומפעיל את השרירים, ועל זה שעושה את כל השאר, ואחראי גם על השינה. "בנושא הזה", אמרתי, "בלבלת אותו לגמרי, עד שהוא 'הרים ידיים', והניח לך לעשות כל מה שעולה בדעתך בקשר לשעות הערוּתשלך. כל מה שנותר לו לעשות, זה לאותת לך כשהגוף מתקרב לאפיסת-כוחות. אבל כש'המחשת' לו - לחלק זה של המוח, באמצעות הגוף והנשימה, את מה אתה רוצה שיעשה למענך - תוך עשר דקות הצלחת ל'שכנע' אותו שבכוונתך 'לחזור להרגלים הישנים', והוא עשה זאת".
יוסי הרהר כמה שניות, ואחר שאל באיטיות: "כל כך פשוט?"
"כן, כל כך פשוט", עניתי בחיוך עליז, שמן הסתם עורר חשד.
"ומה אם 'אסמן' לו דברים אחרים?"
החלטתי לעצור בעדו מלחפש 'יעדים דרמטיים' אחרים, והשבתי באדישות מסוימת: "אם מה שתסמן לו יהיה בתחום האפשרויות שלו, יש להניח שהוא יבצע. בתנאי אחד", הוספתי, "שהוא ישוכנע שהדבר לא יזיק לגוף שלך". השארתי אותו מהרהר, ומנסה לפתח את הרעיון לכיוונים נוספים. 
 
                                      *     *     *   
           קיימות סיבות רבות לחוסר יכולתנו להירדם. חלקן גופניות. די בכך שאחד השרירים שבגופנו יתכווץ מסיבה כל שהיא, כדי שהשינה תתרחק מאיתנו והלאה. מי שמזהה סיבה זו כגורם לחוסר השינה שלו, מוזמן לנסות ולתרגל 'הרפיית שרירים'. הרפיה זו נעשית בשכיבה על הגב. על המתרגל לעצום את עיניו, לנסות 'לחוש' את הקדקוד שלו, ולדמיין שיש בו שרירים, והם מתפרשים ברפיון על פני הגולגולת. שלב זה אמנם מחייב מעט דמיון, אבל המשך התהליך פשוט יותר: משחררים את שרירי המצח (למי שקשה לזהותם, מומלץ לכווץ אותם, ואז לשחררם). כך עוברים שריר אחר שריר: מניחים לעפעפיים לצנוח על הלחיים, ללחיים לשקוע בנינוחות, ללסת לצנוח עד למקום הנוח לה ביותר, ללשון למצוא מקום נוח בחֵך. משם יורדים לפיקת הגרון, ולשרירי הגרון. בכתפיים ובירכיים יש להשקיע מעט יותר ריכוז.
לאחר שעקבנו אחרי השתרעות שרירים אלה, והתרופפותם - מכיוון עמוד השדרה ועד הזרועות, יש לעקוב אחרי שקיעתן של הזרועות במזרון. בצורה דומה יש להתייחס לבית-החזה. לשחרר אותו, ולהניח לו לשקוע לכיוון הבטן (ולא לכוון הגב), לבטן עצמה, לאגן הירכיים, ובעיקר – לשרירי הישבן. 
כעת מתחילים להתייחס לידיים: לזרועות – מהכתפיים עד למרפקים, לאמוֹת, ולכפות הידיים. בכפות הידיים חשוב להניח לאצבעות 'למצוא לעצמן' את הזווית והקשת הנוחות להן ביותר. בדרך זו נשחרר גם את שרירי הירכיים, השוקיים, והקרסוליים. לכפות הרגליים נתייחס כמו לכפות הידיים. כלומר, נניח להן למצוא את הזווית הנוחה ביותר, ורק אז נעבור לאצבעות הרגליים.משהושגה רגיעת השרירים, יש להמתין כשתיים-שלוש דקות לפני שפונים לשכיבה על הצד הנוח ביותר, כדי להניח לשרירים להתרגל לרפיונם. לבסוף, כשכל הגוף רפוי לחלוטין, אם לא נרדמתם עדיין - אפשר להשתמש ב'טכניקת הנשימה' המתוארת בתחילת פרק זה. ההקשבה הרצופה לנשימה, מונעתמאיתנו לעסוק במחשבות מטרידות-שינה, שהן גורם נוסף וכבד משקל מבין 'מעכבי השינה'. אמנם ההקשבה מיועדת להשפיע על החלק העצמאי של המוח, אבל כאן היא פועלת בשני רבדים.
כאן גם המקום להזהיר: אל תתפתו למחשבה שהתרגיל הזה פשטני 'מדי'. על אף פשטותו הוא יעיל ביותר, והתוצאות תוכחנה את עצמן.