בעולם המערבי כולו נרשמת עליה מתמדת במספר הסובלים מעודף משקל והשמנה. בשנת 1997 הגדיר ארגון הבריאות העולמי (WHO) את ההשמנה כמגיפה וכאחת מבעיות בריאות הציבור הגדולות ביותר. בחברה המערבית, חברת השפע, שבה המזון זמין בכל מקום ובכל עת, היכולת לאגור שומן מעודפי המזון הפכה במידה רבה לאבן נגף.

ההשמנה נחשבת כאחד הגורמים החשובים ביותר להופעת התיסמונת המטאבולית, אשר כוללת סוכרת, הפרעה במשק שומני דם, נמוכה וטריגליצרידים גבוהים, יתר לחץ דם, ומחלות כלי דם ולב . שכיחות התסמונת המטבולית בארה"ב בקרב כלל האוכלוסיה היא כ25%, ואילו שכיחותה בקרב חולי השמנה חולנית היא סביב 60%.
הקשר בין השמנה, התסמונת מטבולית והתפתחות מחלות קרדיווסקולריות וסוכרת נחקר ותועד רבות. ההשערה המרכזית היא כי עמידות לאינסולין הוא הגורם העקרי בבסיס הפתולוגיה של התסמונת המטבולית. ידוע כי גם ירידה מתונה במשקל של כ- 10% ממשקל הגוף יכולה להפחית את הסיכון להתפתחות סכרת ומחלות קרדיווסקולריות . קיימים עדויות כי בקרב אנשים עם תסמונת מטבולית התמותה ממחלות קרדיווסקולריות גבוהה פי 3 מאנשים ללא תסמונת מטבולית. טיפול שמרני בהשמנה לא גורם לירידה במשקל של מעל 10% מהמשקל לטווח רחוק ולכן לא ידועה כיום ההשפעה של ירידה במשקל על התסמונת המטבולית לאורך זמן. מחקרים רבים מראים כי ניתוחים בריאטריים גורמים לירידה של 40-70% מעודף המשקל בטווח הארוך של מעל 10 שנים. בהמשך המאמר נסקור את הנתונים הידועים על השפעת הניתוחים הבריאריים על מדדי התסמונת המטבולית.