הקדמה
(או: כשהתלמיד מוכן, המורה מגיע)
   תארו לעצמכם שהמדע יפתח מכשיר ממוחשב שיעקוב ללא הרף, באמצעות צינורית דקיקה שניתן להחדירה לגופו של אדם בצורה שלא תגרום לו אי נוחות כלשהי, אחר מצבו הבריאותי. המכשיר יזהה התקפות של חיידקים מזיקים, כאבים הולכים ומתפתחים, וסתם תחושות בלתי נעימות. הוא גם ימצא ויציג פתרון לכל בעיה, ברגע הופעתה. אם לא די בכך, הוא גם יכיל בתוכו את חומרי הגלם שמהם הוא יפיק את התרופות, שאותן הוא יזריק אותן לגוף במינונים מדויקים, באמצעות אותה צינורית-חיישן. יתרונו הנוסף של המכשיר הוא במידותיו הזעירות. כך שניתן יהיה לשאת אותו בקלות, אפילו להצניעו בכיסנו. אלא שעובדה זו יוצרת בעיה: נפחו הקטן של המכשיר יגביל את כמות חומרי הגלם שהוא מסוגל להכיל. משום כך יתכנו מקרים שבהם הוא לא יהיה מסוגל להרכיב את הכמות הנדרשת לגוף לריפוי מיידי (כמו למשל: תרופות אנטיביוטיות לדלקות קשות). התוצאה תהיה, שמשך הריפוי יתארך מעט. כלומר: 'מחיר הנוחות' שאולי נשלם על שבחרנו מכשיר בגודל של ארנק, ולא של תרמיל-גב, יסתכם ביומיים-שלושה נוספים של שכיבה במיטה עד להחלמה.
איזה סכום הייתם מוכנים לשלם עבור מכשיר כזה? ולו רק בשל תחושת הביטחון שתשרה עליכם נוכחותו?
ובכן, לפני שתפלטו אנחת ערגה, אגלה לכם שמכשיר כזה, אף משוכלל ממנו, כבר קיים במציאות, ומוענק חינם לכל אחד מאיתנו. זהו 'החלק העצמאי' של מוחנו, שעליו ארחיב בהמשך. לעת עתה אסתפק בקביעה שהדגם המשופר ביותר של 'המכשיר' שתיארתי, מסוגל לאחות שברים וחתכים, לטפל בבעיות צמיחה וגדילה, ולרפא כמעט כל מחלה. בקיצור, הוא מטפל בכל מערכות הגוף שאינן נשלטות על ידי כוח מחשבתנו.
למען ההגינות אזכיר גם את המגרעת השנייה שלו: מרגע צאתו ממפעל הייצור, הוא הופך ל'מוצר סופי' תרתי משמע. המכשיר סגור-אטום, ואין כל אפשרות לבצע בו שינויים מכל סוג שהוא. לא בייעודו, לא בדרך תפקודו, ו(כמעט) לא בקצב פעילותו השוטפת. למזלנו הצליח היצרן להוכיח שהמוצר אמין, שאינו זקוק לתחזוקה שוטפת, וש'הסוללה' שלו מתוכננת לתפקד כמאה שנה ויותר.
 
הרשיתי לעצמי לפתוח בסטייה הזו לתחום המדע הבדיוני, למרות שזהו הכיוון ההפוך מזה שאליו חותר ספר זה. הספר שנכתב בגוף ראשון, ונועד לספק לקורא מידע שימושי על ריפוי רוחני, שצברתי במשך כחמישים השנים האחרונות. גם לענות על שאלות של 'איך' ועל חלק מה'למה', ולהציג בפניכם כלים שיעזרו לכם לרפא את עצמכם ואת האחרים.
 
אינני אוהב את השימוש במילה "מיסטיקה" כשמדובר בנושאים רוחניים טהורים. בספרי הקודם ("מעבר לגוף מעבר לנפש") ניסיתי לסלק את מעטה המסתורין שיש הכורכים ללא הצדקה סביב נושאים אלה. גם הפעם אשתדל לתת להם הסבר הגיוני ובהיר.
הספר הזה יתמקד כאמור בנושא הריפוי הרוחני, בתנאים המיוחדים הדרושים לקיום טיפול זה, בשיטות הריפוי, וביחסי מרפא-מטופל כפי שלמדתי ממורי, ממטופלי, ומניסיוני האישי.
ועכשיו לסיפורים - מן הקל אל הכבד:
 
 
חלק ניכר מסיבות המחלה הפוקדות אותנו, ניתן לסילוק באמצעות מדיטציה כזאת או אחרת. בשנים האחרונות הולך ורב מספר הרופאים שמפנים את מטופליהם ללמוד ולתרגל מדיטציה, כפתרון ריפויי, ואחת מהם הייתה סוזי. 
 
סתם מדיטציה
סוזי, אחות בפנסיה, טלפנה אלי יום אחד, הציגה את עצמה ואמרה: "לפני למעלה מארבעה חדשים עברתי ניתוח מעקפים, בעקבות התקף לב. הרופאים אומרים שהניתוח הצליח במאה אחוז, אבל אינני מסוגלת לעשות אפילו פעולה פשוטה אחת בלי לשכב לנוח אחריה. פשוט אין לי כוח. למרות שכמו מנותחים אחרים, הייתי אמורה להפוך אחרי הניתוח ל'אדם חדש'.הרופא שלי עומד על כך שאלמד לעשות מדיטציה, ובהקדם. ביררתי, וקיבלתי מרותי את שמך. עזור לי בבקשה. כבר ארבעה חודשים שאינני חיה. אני רק 'קיימת' - שורדת".
קשה להימנע מלעזור לאדם שנושא מונולוג כזה, באוזני אדם זר לו. למרות זאת הייתי חייב להציג בפניה את המכשול הגדול: "תראי, אני גר בקומה שלישית…". אבל היא התעקשה: "אני אעלה קומה אחר קומה, ואנוח ביניהן. זה בסדר, הרופא המליץ לי על פעילות גופנית. חוץ מזה בעלי ילווה אותי", הבטיחה. דאגתי, אך שתקתי, בתקווה שבעלה יפקח על מצבה.
היא הגיעה אלי מתנשמת. אני בטוח שהם המתינו מעבר לדלת עד שתסדיר מעט את נשימתה. בכל זאת נשמה בכבדות. בפתח הדלת העביר אותה בעלה 'לחסותי', והבטיח לבוא בעוד שעה, ללוות אותה הביתה.
במשך כמה דקות הסברתי לה מה אנו עומדים לעשות, ואיך. את נושא ה'למה', דחיתי לביקורים אחרים, במטרה להניח לתוצאות לעורר את סקרנותה.
פתחנו ב'הרפיה' קלה, והנחיתי אותה בתרגיל הבסיסי, בה היא דימתה שגופה מלא במים, וכי היא מנקזת אותם באיטיות דרך קצות אצבעות הידיים, ולאחר מכן גם דרך אצבעות הרגליים, תוך מעקב רצוף אחר 'ירידת מפלס המים שבגופה'. לאחר כמחצית השעה סיימנו, והיא פקחה את עיניה. לאט לאט הלך מבטה והתמקד, ואז הפך לפתע למבט של תדהמה. "איך עשית את זה?" שאלה.
"עשיתי? מה?" התממתי. רציתי שתבטא בקול את תחושותיה, ובדרך זו תקַבע אותן בתוכה.
"איך עשית שארגיש כל כך טוב. לא הרגשתי כך במשך שנתיים לפחות", הסתפקה בקביעה כללית, במקום לפרט את תחושותיה.
"אני לא עשיתי כלום", התחמקתי במשיכת כתף, "רק ישבתי פה, כשאת יושבת שם, והסברתי לך איך עושים מדיטציה. כך שאם את מרגישה טוב, זה משום שעשית את זה נכון, ולא משום סיבה אחרת".
אבל ה'אחות' שבה לא הניחה לה, והיא החלה לשאול ולחקור בניסיון להבין את התהליך. כשבעלה שב לאחר שעה, הוא מצא אישה נרגשת ונלהבת באופן מעורר חשד.
למחרת, עם שובה מהסופרמרקט דיווחה לי בטלפון: "טוב, אני לא אגיד לך שהייתי ממש במיטבי הבוקר, אבל הרגשתי שאני סוף סוף מוכנה פיזית, לצאת מהבית ולערוך קניות לבדי".
בפגישה השלישית התעקשה לעלות במדרגות לבדה, כשבעלה המודאג ממתין למטה לאיתות ש'הכל בסדר'.
בפגישה הרביעית סיפרה לי שעלתה לאיטה את כל המדרגות בלי לעצור ולנוח אפילו פעם אחת. לנוכח מבטי המודאג, מיהרה להרגיע אותי: "אל תדאג, אני מרגישה בדיוק, מה אני יכולה לעשות, ומה לא".
בפגישה השישית היא כבר תרגלה בעצמה את תהליך המדיטציה באופן מלא (את ההרפיה הבסיסית ביצענו רק בפעם הראשונה), וקיוותה שכעת תוכל לעשות זאת בכוחות עצמה. "אבל מה אם 'אפספס' איזה פרט בתהליך, האם זה יפגע בתוצאה?" שאלה בחשש.
הצבעתי בחיוך על מכשיר הטלפון: "אני נמצא תמיד בקצה הזה של קו הטלפון שלך. אם יעלו בך ספקות – פשוט טלפני. חבל על הזמן שגוזלות ממך הנסיעות הלוך ושוב. היום את כבר יכולה לנצל את הזמן הזה לדברים מועילים יותר". היא חייכה בביטול, כאומרת: 'אין דבר מועיל יותר מהמדיטציה הזאת'.
בתחילה נהגה לדווח לי אחת ליומיים על הישגים חדשים. בהדרגה הלכה התדירות ופחתה. אבל היא לא פסקה להציב לעצמה יעדים חדשים, ולדווח לי על כל 'כיבוש'.
היום היא מדריכה אחרים בתרגילי מדיטציה, ושואבת מכך סיפוק רב. כל פעם שהיא נוכחת בשיפור יכולותיו של מטופל שלה בעקבות ההדרכה, היא מתמלאת תחושת ניצחון. ה'אחות' שבה הגיעה מזמן למסקנה שלוּ תרגלה את המדיטציה כמה שנים קודם לכן, יתכן גם שעורקיה לא היו נסתמים עד כדי צורך בהחלפתם.