היה זה בוקר כשאר הבקרים.

השמים נצבעו בכחול כדרכם והשמש שלחה קרניים בעד לעננים.

כצפע צהוב עם פסים שחורים הזדחלה לה לתודעתה ההכרה: היא חולה !

ידעה זאת מזמן, בראשה, לא בליבה. כי ליבה סרב לקבל את הגזירה.

זה הרי לא יכול לקרות, בתה עדיין זקוקה לה. היא לא

לא תוכל לשרוד בלעדיה. הרי בתה היא זו החולה לא היא, הכיצד זה אפשרי?

היא הקדישה את ימיה ברובם תחילה לבעלה, עד אשר

נטש, אחר כך לבנה בכורה וגם הוא נטש, הלך , איננו.

אחר כך לבתה הצעירה שעדיין זקוקה לה עדיין לא

הבריאה לחלוטין.

היא מעולם לא חשבה על חייה שלה בנפרד. חייה כאישה.

לא כאשת איש, לא כאמא או בת. רק אישה בפני עצמה.

עוד לא אהבה את עצמה.

אז מכיש הנחש ומזרים ארס עצמי.

החלה כותבת. כתבה סיפורים כתבה שירים. כתבה על

חייה. ספר ושיר למזכרת.

ספר ושיר להמשך השושלת.

ספר ושיר במקום נכדים נכדות..

בבוא היום היא תשב בכסא הגלגלים.

פיה יתאבן וכן גפיה ,תוכל אז, להאזין למזמוריה מתנגנים.

ניגון של חיים עצובים.