אני עושה רע ואני מודעת לזה.
יודעת כל שלב בדרך למטה,מודעת לכל ההשלכות של הבחירות שלי.יודעת וסובלת.
העניין הוא שנכון להירגע קיימות לי שני אופציות.שזה כבר אפשרות אחת יותר ממה שהייתה לי פעם.
קיימת לי אפשרות שנייה,הבעיה היא שלפעמים אני בוחרת לא לבחור בה.
רוב הפעמים אני מנסה לבחור באפשרות הנכונה,מנסה לעצור את כדור השלג שנוצר לי בראש,ובנפש שמתורגם לשורת מעשים לא נשלטים שיוצאים לי ללא כוונה.ובמעשים אני לא מתכוונת להפרעה רק-אלא גם למילים היוצאות לי מהפה.
לפעמים אני מרגישה כל כך עצבנית כל כך רוצה שיקשיבו לי עד שאני בוחרת להתנתק ולהתכנס בתוכי להפוך את עורי להיות קוצית ומאיימת.
בראש אני יודעת את התסריט שיתחולל אם אבחר באופציה מספר אחת הידועה לשמצה שבה אני מתכנסת בעצמי מתחפרת בתוכי,שונאת את העולם והעולם שונא אותי.נשארת עם ההרגשה הזו שההרס העצמי נורא פעיל בה.שונאת את עצמי רוצה לחתוך אותי,לבתר לחלקים,ככה אולי יראו,אולי ישימו לב אלי,רק אולי.לפני כמה ימים התחולל אירוע שפגע בי.שבר אותי.ולקחתי את זה נורא קשה.משום מה,ואמרו לי את זה כבר,כשנותנים לי פידבק חיובי -ונותנים,אני נוטה לשכוח את כל ההישגים שלי ואת כל הדברים החיוביים שנמצאים ושקרו לעומת הדבר השלילי היחידי שקרה.כאילו הכל נעלם,נכחד עם הופעת הדבר השלילי.אני רואה רק את השלילי.ולכן זה הרס אותי.מבפנים אני ידעתי שההחלטה שהחליטו לגבי הייתה נכונה אבל לא,הייתי חייבת לחזור לדפוסים ישנים לחזור לרע ולמוכר, כשבצד השני של הראש נמצאת לי אלטרנטיבה אחרת מנסה לצרוח לי,את יכולה אחרת,יש לך אפשרות לבחור במשהו אחר,מנסה לצרוח אבל קולה עמום...מושתק יחד עם הרצון עם הכמיהה עם המוטיבציה עם כל ההישגים החיוביים שהגעתי אליהם,וישר אני נוחתת לקרקע הקרה,הקשה.והם קופצים עלי,שניהם-היא והוא-ההרס ואנה.
כמו חיכו לי בפינה,חיכו שאני אחלש ואפול. וכמו ילדה טובה וממושמעת,נכנעתי,אפסו כוחותי להלחם בדפוס המוכר וההרסני בחרתי במודע בחירה שלילית ומוטעת.
ונפלתי נפלתי כל כך חזק על הרצפה,שזה בא לידי ביטוי בדבר הכי פעוט והכי משמעותי-באוכל.
לא הייתי מסוגלת לגעת ברעל הזה,חזרו לי שוב החרדות,האיומים שלה,היא צועקת לי בראש-"זה שומן,אל תכניסי את זה אלייך"..."תתמסרי לי שוב,את רואה שבלעדי את לא יוצלחית,את לא באמת השגת את כל זה,זו הייתה אשליה,אופוריה,את לא באמת רוצה להבריא,ולעולם לא תשתחררי ממני"...
איך איך אחרי כל מה שניסיתי לתרגל לעצמי,אחרי כל השינונים שאוכל זה אוכל ואינו קשור לשום רגש שאני חשה באותו רגע,אחרי שניסיתי להפנים שצריך לאכול כי ככה מתקיימים,והגעתי למסקנה שאני כן רוצה להתקיים כן בוחרת בחיים,כן לומדת לתפוס מקום,מקום שהייתי אמורה לתפוס עוד מזמן אך לעולם לא אפשרתי לעצמי,לא הרשתי לעצמי לתפוס,איך נפלתי לזרועותיה שוב???...
הרגשתי מובסת,מכל הבחינות,גם עצם העובדה שהתמסרתי אליה, נפלתי שוב,ובחרתי במודע בחירה מוטעית שאני יודעת שיהיה לי רע איתה ושיש לי אפשרות אחרת, וגם מופסדת מההחלטה שהגיעו אליה לגבי.
אבל יודעת לפחות שאולי הפסדתי בקרב אבל לא במלחמה כולה,ואחרי 20 דקות מאיימות,ועימות מאסיבי איתה,התחלתי לדמיין לעצמי את האופציה השנייה,שבה אני באמת לא יאכל ומה יהיו ההשלכות,הגעתי למסקנה שאני לא מתכוונת לזרוק הכל לפח,ושלפחות הפעם אני יכולה לבחור באפשרות הטובה לי,שאני יכולה לצאת ממנה ולצמוח.לא להיפגע ולפגוע.ובחרתי לאכול.
אני מתארת לעצמי שהבחירות המוטעות שלי בימים האחרונים נעשו מאפיסת כוחות,מנוחה מכל האמביוולנטיות שיש בתוכי,המלחמה האינטנסיבית הזו שמתבטאת בכל דקה ודקה ביום.
אני מנסה להשתנות.יודעת שיש עוד אפשרות בשבילי,מנסה להאמין בה,מנסה לבטוח,נופלת לפעמים וקמה.מאבדת כוחות ואוזרת מחדש.בתקווה שבסוף זה יטמע בי,בתקווה שתהיה לי עוד תקווה...
אסיים בשיר של שבק ס'

"הדרך ארוכה ומפותלת,אני נופל וקם נופל וקם..."