בוקר טוב,
צפיתי בתוכנית הזאת ואימי לא הפסיקה למלמל:"למה אנשים מאושרים דווקא כשהם חולים....??"
בתור חולה עכשוית,ולצערי כרגע במצב האקוטי שעוד רחוק מלהיות במקום של פזית(אבל גם זה יגיע!),אני יכולה מאוד להתחבר לזה.אנחנו חיים את החיים במרתון,אנחנו לא עוצרים להנות מפסגות ההרים אליהם ועליהם אנו עומדים,כי כל פסגה היא התחתית של הר אחר...וכל עוד ששום דבר לא קוטע את הרצף הזה,אנחנו כ"כ רגילים לעשות זאת עד שאינינו מבינים שבעצם אנחנו לא מאושרים.שאושר הוא גם רגע של דממה,להניח לדברים בטבע לקרות ולחזות בזה..
כשאני נוסעת לביקורת בבי"ח,אני נזכרת כמה רטנתי על הפקקים כל בוקר,כמו כולם,והיום,היום אני מחכה לרגע של לחזור לשגרה הזאת..אבל יודעת שהפרופורציות שלי השתנו,שלא יקרה כלום אם אאחר כמה דקות(והאמת היא שזה עוד לא קרה..) ,המבט על הדברים היום,בייחוד אלו "השגרתיים" והכאילו מובנים מאליהם הוא אחר.משהו השתנה.אני השתנתי.
מאוד אהבתי את התוכנית,וכמובן שאקרא את הבלוג של פזית.

קרן אור.