במאמר הקודם סיפרתי לכם על שיטת טיפול אשר לא עזרה ורק הרסה.
ברצוני לשתף אתכם בחוויה מסוג אחר בבית חולים אחר. שיטת טיפול אשר עזרה והעמידה את נעמי על הרגלים- מוכנה לשיקום וחזרה לחיים.
מכיוון שהמניע הוא נפשי והבנות הללו יודעות לתמרן ולהשיג את מבוקשן. יש צורך לעבוד איתן דרך הפסיכולוגיה כאשר התזונה תופסת מקום שני.
בשבועיים ראשונים של האשפוז אין תוכנית מוגדרת . בוחנים ומאבחנים את הנערה, את ההרגלים, את הדברים חשובים לה, את הרגלי האכילה שלה.
הם ראו שהיא מאד מפונקת, ישנה על מצעים אותם הביאה מהבית, מסתובבת עם בגדים שלה וקנאית לחפצים נוספים אישיים. ברגע שיש דברים אשר חשובים לה, יש על מה לעבוד. הצוות כינס את ההורים להסביר את התוכנית, לקבל הסכמה ושיתוף פעולה. במידה ואין ההורים מסכימים לתוכנית משוחררת הנערה מן האשפוז.
התוכנית הייתה קשה !
ליבי צנח ! פחדתי ! אבל לא הייתה לי ברירה לא היה מה להפסיד. נעמי הייתה במצב נפשי וגופני קשה.
נלקחו ממנה כל הדברים שהביאה מהבית.
היה עליה להסתובב בבגדי בית החולים כל היום. מצעי וקישוטי המיטה נלקחו. היא ישנה על מיטת ברזל עם מצעי בית החולים. נלקחו כלי הכתיבה, ובובות הפרווה שקישטו את מיטתה.
ניתן לוח תוכניות שכלל: ריפוי בעיסוק, השתתפות בקבוצה ופעילויות נוספות שחויבה להשתתף בהם.
לגבי האוכל, שעות הארוחה היו כשל שאר המאושפזים : בוקר, צהרים, אחר צהרים וערב אך מכיוון שנהגה לאכול באיטיות וארוחה נמשכה גם שעה וחצי, היא אכלה בנפרד מהשאר כאשר לידה הוצב שעון מעורר אשר צלצל חצי שעה מרגע תחילת הארוחה. בתום הזמן נלקחה ממנה הצלחת, מבלי להעיר הערות ומבלי להכריח אותה לסיים.
באותה דרך נערכו גם המקלחות, עשרים דקות לא יותר.
היו ימים קשים. היו מלחמות היו התנגדויות. היו פגיעות עצמיות (בשלב מאוחר יותר). המלחמות היו מופנות בעיקר אלי וגם העלבונות.
הפעם קיבלה עונשים בכל פעם שעלבה בי.



האשפוז נמשך עשרה חודשים.
בסופו עברה נעמי ועדת סל שיקום והייתה מועמדת לגור בהוסטל, הווה אומר כור היתוך לחיים האמיתיים בחוץ, לחיים עצמאיים לחלוטין ללא תלות בהורים.
מקווה שסיפור נגע במקומות הנכונים והבהיר את ההבדל.
ולסוף: אני מאחלת לכולכם להיות בריאים וזכרו: יש לכם חלק גדול בהיותכם בריאים או חולים.