תנאי סף

מוטיבציה מינימלית להפסקת עישון. משהו ששווה ערך ל:"הלוואי והיה כפתור שאם הייתי לוחץ עליו, הייתי מפסיק לעשן בצורה מיידית - בלי להרגיש קושי ובמעבר חלק ומיידי לשאר האירועים בחיי היום יום שלי. אם היה כפתור כזה, הייתי לוחץ עליו."
מוטיבציה שכזו ניתן לשאוב מהדברים הסטנדרטיים – שלמות הגוף, יותר כסף וזמן פנויים, אנרגיה רבה יותר, או שאפשר להרהר באיך עישון מהווה גורם מפתה ומשדל להתפשרות – "אני לא אוהב להיות בעבודה זו, אבל לא נורא - אעשן קצת", "אני מעוניין להתעמת על משהו שנעשה לי ואינו צודק, אבל לא נורא – נעשן קצת וזה יעבור", "אני לא מרוצה משיגרת החיים שלי אבל.."
טוב. אני חושב שזה ברור: כשישנה האפשרות לעשן, זה מפתה אותנו, לרוב בלי שנשים לב, להחליק ולוותר על הרבה דברים שברמה התיאורטית לא היינו מתפשרים עליהם וכשלא תהיה אופציית העישון, זה יעזור לדרבן אותנו להשיג ולעצב את חיינו כמו שאנחנו באמת רוצים.
כשעולה בנו מוטיבציה שכזו, התהליך מתחיל להתגלגל – גם אם הפסקת העישון בפועל תהיה רק בעוד כמה חודשים.

שלב 1
להמשיך לעשן כרגיל – במרץ ובכיף כאילו כלום לא קרה (אני יכול לשמוע מישהו ממלמל "אני כבר אוהב את השיטה הזו!"). מידי פעם אפשר להזכיר לעצמך בעדינות שיום אחד תהיה הפסקה סופית בעישון, אבל לעשות זאת לעיתים רחוקות ולא להגזים. לעישון דרכים מופלאות ולעיתים מעשנים יותר רק בגלל שמרגישים חוסר הבנה איך בכלל אפשרי להפסיק.

שלב 2
מתישהו יגיע הרגע. מתישהו תורגש סלידה פיזית מהעישון בצורה נוראית – ייתכן שבעקבות חצי הקופסה ששרפת אתמול בפאב בלי להרגיש, אולי ברגע של הדלקת סיגריה בתזמון מסוים, אבל מתישהו יגיע הרגע שבו גועל, בחילה ורתיעה גופנית טבעית יחברו יחדיו לחוויה מיוחדת במינה. זהו הרגע לו חיכינו.

שלב 3
יש להחזיק במודע את ההרגשה הזו על כל פרטיה ולקבע אותה במחשבה ובהרגשה הפיזית. ניתן אף לחזק במכוון את ההרגשה, אם זה מרגיש נכון. יש לזכור אותה על כל פרטיה באותה מיומנות ולהט שבה אנו שולפים פרטים של זיכרון טוב של אירוע או חוויה. בעצם מדובר ב"שינון" ההרגשה הפיזית ללא מילים - איך הגוף מרגיש? איך הטעם? איך אופי הנשימה? האם השרירים מכווצים? את הזיכרון הפיזי הזה ניתן לפתח ל"הרגשת על" אחת שלמה המורכבת מכל הפרטים בהם אנו מבחינים בבת אחת. ניתן להישאר עם ההרגשה הגולמית הגופנית בלבד ולהתאמן כבר באותו הרגע ב"לקרוא" לה למודעות שלנו - להרגיש אותה שוב בדמיון הגופני למרות שהאירוע כבר עבר. כמוכן, ניתן להצמיד להרגשה מילים או דימויים שיעזרו לנו "לקרוא" לה ולחזק אותה – "איכס", "גועל", "בלעעע" (גם זו "מילה" לגיטימית לשימוש!) ו/או השווה ערך הרגשי שלהן וכמוכן ניתן להשתמש באיזשהו ציור אישי בדמיון שמסמל עבורנו דרך לקרוא להרגשה הזו. לכל אחד יש את הסגנון האישי שלו. יש להתאמן כמה פעמים בלתת להרגשה לפוג ולקרוא לה בחזרה, עד שאנחנו מרגישים שהעניין ברור לנו.

שלב 4
להכריז לעצמנו שעכשיו אנחנו כבר לא מעשנים ולעבור הלאה בטבעיות לסדר היום הרגיל שלנו. ברגע בו ההרגל ינסה לעלות בנו שוב ולגרום לנו "לפזול" לכיוון של עישון, אנחנו נקרא להרגשה הזו ונחזק אותה במכוון בתוך המודעות הפיזית והפנימית של אותו הרגע. ניתן גם לשאול את עצמנו במקביל - "אני באמת רוצה להרגיש ככה שוב?", "זה באמת מה שיעשה לי טוב, 7 דקות של להרגיש ככה"? (כל אחד בנוסח אישי). בשבועות הראשונים ניתן להתאמן בלקרוא מידי פעם להרגשה הזו, גם כשאין דחיפות קונקרטית לעשן (לא להגזים).

שלב 5
כבר לאחר חצי יום-עד יום מרגע ההפסקה בפועל, תתחיל לעלות לפרקים ובצורה מתגברת, הרגשה כזו של "שלמות", "התחדשות" ו"טוהר" בגוף ובנשימה (כל אחד מרגיש ומגדיר את זה אחרת). זה יכול להיות ברגעים בהם אנחנו מתרכזים במשהו שאנחנו עובדים עליו או צופים בו. זה יכול להיות לאחר ארוחה או בזמנים של רוגע ומנוחה (כמובן שגם בשלל מקרים אחרים). עלינו להחזיק בהרגשה זו בכל פעם שהיא עולה בנו ו"להתענג" על עליה בכל פעם מחדש. לחוש את הנשימה פנימה והנשיפה החוצה, בלי לנסות לחזק או להעמיק בצורה מיוחדת – פשוט להתבונן איך הנשימה מתעמקת מעצמה רק מעצם ההתבוננות בה. הבטן עולה ויורדת. הכל נעים. ישנם שקט ורוגע פנימיים שמוקרנים החוצה אל הסביבה. יש להקפיד לזהות ולהתענג על ההרגשה זו לפחות בשבועות הראשונים, גם אם זה אומר להסיט חלק מתשומת הלב שמוקדשת לאירועים חיצונים שבמקרה קורים עכשיו מסביב.
יש לציין שבאופן פרדוקסלי, לפעמים הרגשת הנועם והשלמות עשויה לצוף דווקא לאחר או בין שיעולים וחוסר נוחות שתורגש באזור הריאות וכלי הדם ברחבי הגוף – תופעות אלו של התנקות עשויות להופיע ולהימשך בין שבוע לשלושה לאחר ההפסקה בפועל.

שלב 6
לעיתים קורה שאדם שכבר אינו מעשן, ימצא עצמו עם סיגריה. אני ממליץ על "חוק על" במקרים הללו: להיות סלחן עם עצמך כשם שתהיה עם ילד קטן. גם אם תחזור לעשן כתוצאה מהסיגריה הזו, זה לא סוף העולם. צריך לזכור זאת - זה בסדר. לעיתים במהלך התהליך אנחנו נפסיק ונחזור ונפסיק ונחזור, עד שנלמד וניישם את כל הלקחים האישיים שלנו לגבי התהליך ונפסיק סופית. צריך לזכור שבמידה ולא "נלקה" את עצמנו ונתייאש, הרי שעד מהרה אנו נתחיל את תהליך הגמילה פעם נוספת. בכל סיבוב שכזה בין גמילה לחוסר גמילה, הכוח וההשפעה של ההחלטה להיגמל מתגברים, מחזיקים לזמן ארוך יותר ובצורה נעימה יותר, עוזרים לנו להבין במודע ואינטואיטיבית מהם המכשולים שאנו עלולים למעוד בהם, והופכים את האדם הלא מעשן שבנו לחלק טבעי ואוטומטי בתוך הפנימיות שלנו.

עצה קטנה לסיגריה הראשונה/שניה אחרי גמילה – הסיגריות הראשונות שלאחר גמילה הן יקרות ערך, כיוון שטמון בהם כוח רב להמשיך ולהיגמל בהתמדה רבה יותר – הטעם עדיין רע, ההרגשה עדיין גועלית וככל שנגמלת לפני שחזרת שוב לעשן תופעות אלו יורגשו בעוצמה רבה יותר. ניתן לקחת שאיפה, שתיים, שלוש ולקרוא להרגשת הרתיעה הגופנית בצורה חיה וממשית. פשוט לעשן כמה שאיפות ולהרגיש את הרתיעה קורמת עור וגידים. לאחר מכן לכבות את הסיגריה כמו שהיא ולהמשיך לחוות את הרתיעה ממנה בדימיון. כעת אנו מקבעים את ההרגשה מחדש תוך הסבר עצמי ו/או השווה ערך הרגשי ל – "זה לא באמת מה שרציתי", "זו סתם אשליה כשחשבתי שאני צריך את זה ושזה יעשה לי טוב" (כל אחד בנוסח שלו). אם נעבור בהצלחה את השלב הזה, אנו נטמיע בתוכנו הבנה חשובה: גם אם עולה הרגשת דחיפות לעשן, הרי שהעישון עצמו לא יפיג אותה בהצלחה – כי הוא כבר לא באמת "מספק את הסחורה" וכבר אין באמת את אותו הסיפוק אותו הבטיחה אשליית העישון.

עצות אחרונות לסיום
• להימנע מלצאת למקומות בילוי עם אלכוהול לפחות בשבועות הראשונים. מלבד יכולתו הברורה להפיג את עכבות הגמילה, אלכוהול עלול להסוות ולהעלים את הרגשת הגועל והרתיעה הגופנית העולים בצורה טבעית מעישון שלאחר גמילה.

• לא "נלחמים" בכלום. חשוב מאוד ליישם את זה. הפעולות שלנו מתבצעות בדרכי נועם וניטרליות רגשית: כשישנה דחיפות לעשן – לא נוגעים בה אלא "קוראים" להרגשת הרתיעה ונותנים לה את רוב תשומת הלב. מבינים שאם מדליקים עכשיו סיגריה, זה מה שאנחנו הולכים להרגיש, רק בצורה חזקה יותר. כשאין דחיפות לעשן מתרכזים בהרגשת הניקוי והטוהר שעולה ומתפתחת מאזור הלב והריאות לרחבי הגוף.

• זה לא "לנצח נצחים" – תוך שבוע עד שלושה, שגרת החיים תתכוונן מחדש, תשאב אוטומטית את תשומת הלב שלנו אליה ובכלל נשכח שאנחנו בתוך תהליך גמילה. משם והלאה זה תלוי בנו – זה מפסיק להיות קשה גופנית והופך להיות לעניין של החלטה ותו לא: האם אני באמת רוצה להחזיר את עצמי לעבדות הזו רק בגלל שאני לא מרוצה מ-א.ב.ג (או אולי כדאי לי לשנות דפוסים ולעצב אותם כמו שאני רוצה במקום?) האם אני לא יכול להמתין שהרגשה שלילית תחלוף ולהפיג בינתיים את תשומת הלב שלי ממנה בצורה אחרת? האם אני מעדיף להישאר חופשי כל עוד קל לי יחסית לבצע זאת ולשמור על תהליך הגמילה?

• יש המתלבטים האם לזרוק את הסיגריות שנשארו בשביל הסמליות או להשאיר את הקופסה בצד בשביל "הרגשת הביטחון" – זה לא באמת משנה. אפשר לזרוק ואפשר להשאיר את הקופסה ולחכות קצת לפני שזורקים – כמה שפחות נלחיץ את עצמנו, יהיה לנו יותר קל להתמיד בתהליך.

בסופו של דבר, כל מי שירצה במידה מינימלית, יבטח בעצמו ובתהליך האישי שלו, ולא יתייאש גם במקרה שימצא עצמו שוב עם סיגריה - יגיע למטרה. זו חוויה מאוד מהנה לגלות את מגוון ועומק הדברים החדשים שקורים ומשתנים לטובה, בהרגשה הכללית ובחיים בכלל, בעקבות תהליך שכזה (את זה אשאיר לכל אחד לגלות בעצמו).

בהצלחה!

ליאור.

ליאור בנימיני
מטפל בטכניקת EMF Balancing Technique
www.emf.org.il
[email protected]