היום הייתה לי שיחה מאד מעניינת בטלפון עם בחורה שאני לא מכירה. היא שאלה אותי על "תוכנית החיים הקלים". למען האמת, השיחה נפתחה ב"את מוכנה להגיד לי איך אפשר לרדת במשקל בלי דיאטה"?, בהתרסה. על תוכנית החיים הקליםהסברתי לה, שאני עובדת למעשה על הצד הרגשי של העלייה במשקל. תגובתה המיידית הייתה, כי היא תמיד אוכלת רק כשהיא רעבה. לשאלתי בדבר עודף המשקל שצברה, סיפרה כי היא שוקלת כפול ממה שהיא אמורה לשקול. ציינתי נקודה זו לעצמי והסברתי שישנם שני סוגי רעב, רעב של גוף ורעב של הראש, ביניהם אנו נוטים לבלבל. הסברתי גם את ההבדל שבין עבודה פרטנית לעבודה בקבוצה, את היתרונות והחסרונות. באשר לאופייה של התוכנית, פירטתי שהעבודה היא עם קווים מנחים, תוך זיהוי נקודות הכשל אותן מתקנים ואז מחזקים באופן חיובי. הדגשתי את חשיבת ההקשבה לגוף, בכדי להבין מהם המאכלים הנכונים עבורו ומהם אלה שאינם, כמו גם, מהם המאכלים המביאים אותנו לאכילת יתר. כמו כן, הסברתי לה על עבודה מודעת ועל עבודה עם התת מודע במסגרת התהליך. אין קסמים, אתם הקוסמים כמו במקרים אחרים, לאחר ההסברים, הגענו לשאלת המחץ – כולם הרי יודעים שמוס שוקולד זה לא בריא, אבל טעים. אם ישימו לפניי מוס שוקולד, הרי שאסיים אותו עד הסוף, אמרה הבחורה בציפייה לתשובתי. כן, עניתי. את יכולה לאכול מוס שוקולד, אם את רעבה ולהפסיק לאכול אותו כשאת כבר לא. תשובתי הובילה לשאלה נוספת (שבדרך כלל מנבאת לי מה יקרה עם אותו אדם בסופו של התהליך) – מה בכלל הקשר בין מה שטעים לרעב? למה את בכלל חושבת שאם ישימו לי בצלחת מוס שוקולד , אני אשאיר חלק או אזרוק את המוס לפח? בדרך כלל, מי ששואל את השאלה הזו לא יזוז מדרכו, או יקח לו זמן רב להתקדם בתהליך. הוא רוצה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. נדמה כי אותם אנשים מתרגמים את הירידה במשקל ללא דיאטה כאופציה להמשיך להתנהג כרגיל, לאכול בלי שליטה, מבלי לכבד את גופם, או להיות קשובים למה שהגוף שלהם רוצה באמת ; תוך ציפייה כי באמתחתי קסם שיגרום להם לרדת במשקל. האמת היא שאין לי קסמים. כל הקסמים נמצאים אצלכם, רק ששכחתם אותם. התפקיד שלי הוא לתת לכם כלים להיזכר בהם. תפקידי הוא להיות אותה מורת דרך, שמכירה את הדרך כל כך טוב ולכן יכולה להפנות את תשומת לבכם למכשולים, נראים ובלתי נראים כאחד. אולם, זהו תפקידכם להסיר את המכשולים מהדרך. ריאקטיביות, פרואקטיביות והקשר להרזיה ללא דיאטהכמורת דרך אני צועדת עם אנשים שונים ומגוונים. אך אחלקם לרגע, בגסות, לשתי קטגוריות. אנשים פרואקטיביים, מובילים ואנשים ריאקטיביים, תגובתיים. האנשים הריאקטיביים אומרים: אבל זה טעים…. נראה לך שאני אזרוק את זה לפח? או במילים אחרות, אין מצב שאעשה שינוי. הם ירצו שיעשו בשבילם, הם לא יקחו אחריות, הם לא ישנו כלום, לא יפעילו דעה או רצון עצמאי, אלא יפעלו תמיד בתגובה וישארו בתחום הנוחות שלהם, הם גם יחפשו את הקסמים והקוסמים שבמטה קסם ישנו את חייהם. האנשים הפרואקטיביים הם אילו שאומרים: מה אני צריך לעשות כדי שאשנה את ההתייחסות שלי לאותו טעים, ואף אזרוק אותו לפח במידת הצורך? הם באים עם ראש פתוח, מוכנים לשינוי, לוקחים אחריות ומבינים כי רק הם יכולים לשנות את חייהם. הם תמיד יחפשו דרך להגיע למטרה. כאשר הריאקטיביים יתקלו במכשול – הם יחכו שמישהו יזיז אותו, בעוד הפרואקטיביים ימצאו את הדרך לעבור אותו. כמובן שהחיים אינם שחור או לבן. כל אחד ממוקם על הציר הריאקטיביות-פרואקטיביות במקום שונה, אבל חשוב מאד להבין היכן אנחנו ממוקמים על ציר זה. ככל שאנחנו יותר ריאקטיביים, כך נצליח פחות בחיים. במילים אחרות, ככל שנהיה יותר פרואקטיביים נהיה מחויבים יותר לתהליך אותו אנו עוברים, כך שכאשר נגיע למכשול נמצא דרך לעקוף אותו ולהמשיך הלאה, עד שנגיע למטרה אותה הצבנו בפני עצמנו. במקרה שלנו, ירידה במשקל ללא דיאטה, כאנשים פרואקטיביים, נסכים להתבונן, לשנות גישה, לשנות תפיסות ולשחרר את מה שיש לשחרר. כל זה כדי להתחיל להסתכל על אוכל כאוכל ועל אהבה כאהבה.