לא רק הציור / תמונה שאת בוחרת, עוזרים לנו לחוות את עוצמת הפוסט, כעת אני קולט שגם הכותרת, גם שם הפוסט מדהים, מדוייק וחודר וזה עוד לפני שהתחלנו לקרוא את הפוסט.

הכתיבה שלך מרגישה כמו הד עצום שנשפך מתוך הנשמה, כמו שיר של געגוע למה שהיה, למה שאולי עוד יכול להיות. יש במילים שלך עצב עמוק, אבל גם משהו עדין. כמיהה לשינוי, לריפוי, למשהו אחר שימלא את המקום הריק.

הדימוי של המקהלה והצבעים שמקיפים אותך, זה חזק. זה מרגיש כמו להיות מוקף ברעש חיצוני כשבפנים יש שתיקה רועמת. כמו להיות בתוך עולם מלא אנשים, אבל להרגיש לבד.

ואז מביטים לכוכבים. וזה הרגע שבו אני עוצר. כי להרים את המבט זה כבר ניצחון קטן. כי יש שם משהו מעבר, כי את עדיין מחפשת, דרך לנקות, לחדש, למלא. והחיפוש הזה? הוא לא סתם. הוא הדרך שלך קדימה.

אין ספק ששוב השארת אותנו פעורי פה, אך לפחות פה מחייך, הפוסט מצד אחד מטלטל, גורם לנו לעשות חשבון נפש, מזכיר לנו את משקעי העבר ומצד שני את התקווה. תודה!