את יודעת איך לגעת בלב עם המילים שלך. כל מילה במקום, וכל שורה מספרת סיפור שמרגישים עד הסוף והצילום המצורף, שוב עוזר להרגיש.

התחושה שהשיר נוגע בעומק הרגש האנושי, בתחושת הקרבה והזרות המשולבות זו בזו. אני מרגיש שהוא מבטא חוויה של קשר בלתי מוסבר, אולי אהבה לא ממומשת או חיבור גורלי שממשיך לרדוף גם כשהמציאות מפרידה.

הכתיבה שלך סוחפת, מלאת דימויים חזקים כמו "נכנסנו למגרש המשחקים של הגדולים ללא מחשבה ומעש" – שמביע תמימות שהתנפצה, ו-"דקה שלמה שנמשכת נצח" – שממחישה כאב שנמתח על ציר הזמן. המשחק בין אור וחושך, חלום ומציאות, מוסיף ממד מסתורי, והשאלה הפתוחה בסיום משאירה טעם של כמיהה לתשובה, להתחלה חדשה.

למה כאלה שירים לא למדנו בבית הספר? למה?