ראשית אני אוהב את התמונות שאת מחברת למלל, הן כל כך מתאימות, הן כל כך מתחברות, הן עוזרות להבין יותר טוב.

הקטע כואב ועמוס בעוצמות רגשיות שנשפכות מכל שורה. יש בו תנועה פנימית בלתי ניתנת לעצירה, כמו להבה שמכלה כל מה שסביבה, כולל את עצמה. התחושה שעוברת היא של אדם שמתבונן מהצד על תהליך שאינו בשליטתו, על משהו שמתחיל בנקודה אחת ומתגלגל אל התהום, כמו דומינו שאי אפשר לעצור.

הדימוי של האש כאן הוא לא רק חיצוני, אלא גם פנימי, זה לא רק העולם שסביבך בוער, אלא בעיקר אתה שנשרף מבפנים. התחושה של להיות "האדם מלא האש" משדרת עוצמה, אבל גם בדידות, כי אף אחת לא באמת יכולה לראות את מה שמתחולל בתוכך. זה מתאר כל כך טוב את החוויה של מי שנאבק בכאב או במאבקים פנימיים שאחרים לא מסוגלים להבין עד הסוף.

השורה: "גם אם יידי יצליחו לחוש במים הם רק יחשפו את הנזקים" , היא מטלטלת. יש בה הכרה עמוקה בכך שהניסיון להרגיע את הכאב לא באמת מעלים אותו, אלא רק חושף את מה שהאש כבר גרמה. זה רגע שגורם לי לעצור, להבין שאולי אין פתרון פשוט, שההרס הוא חלק מהקיום של הדובר, אבל גם חלק בלתי נפרד מהדרך שלו.

הקטע שלך מצליח להעביר תחושות של חוסר שליטה, של כאב שמופנה כלפי חוץ אבל בעצם מכלה אותך מבפנים. הוא כתוב בצורה חדה ומדויקת, בלי מילה מיותרת, וכל דימוי בו נבחר בקפידה כדי לשרת את התחושה הזו.

טקסט עוצמתי ומדהים! לדעתי צריך לקרוא אותו פעמיים לפחות כדי להיכנס לתוכו...