כבר מכיתה ד' היו לי בעיות ברגליים, אבל בחודשיים האחרונים התחילו לי גם בעיות בברכיים, כאב כל הזמן, כל היום. לקח להורים שלי חודשיים עד שהתחלנו לטפל בזה, חודשיים של סבל. התחלתי דיקור, למרות שאחד הפחדים הכי גדולים שלי זה מחטים. בטיפול האחרון שלי ניסינו לעשות גם דיקור בכף הרגל, ונכנסתי להתקף פאניקה בפעם הראשונה בחיים שלי. זה היה מפחיד. לא הצלחתי לנשום. כל הגוף שלי רעד בצורה מטורפת. המטפלת שלי הצליחה להרגיע אותי, אבל לקח לי בערך חצי שעה להירגע. אתמול הייתי במיון בגלל פצע שהיה לי בכף הרגל, והיה צריך לנקז אותו, כשראיתי את המחט ליד הרגל שלי, נכנסתי לעוד התקף פאניקה מטורף, שגם לקח בערך חצי שעה. היום סיפרתי לאמא שלי שמה שהיה בבית החולים זה לא היה הפעם הראשונה שלי, ושיש "דפוס" מסויים והיו לי שני התקפי פאניקה, והיא אמרה לי "הכל בסדר, אני יודעת שאת יכולה להתמודד עם זה, אני סומכת עלייך." והיא ישר חזרה להיות בטלפון. זה מה שאומרים לילדה שחוותה שני התקפי פאניקה? לילדה שלך? וזה למה אני אומרת שההורים שלי לא מבינים ולא עוזרים בכלום. למרות שכן אבא שלי הצליח להרגיע אותי, הוא זה שהיה איתי במיון, אבל גם הוא, הם לא מבינים אותי, בכלל. הם לא שמים לב שאני עוברת משהו. אני אומרת להם, במפורשות, מה עובר עליי, שעברתי התקפי פאניקה, וככה אמא שלי מגיבה. זה לא הגיוני.