הספר "רופאים - איך הם חושבים" יצא לאור בשנת 2008. הבן שלי הביא לי אותו מתנה ואני בלעתי אותו בתוך יומיים, לומדת כל מילה, וזאת אחרי שאני חוויתי באופן אישי ובאופן משפחתי את חשיבות הדיאלוג והקשר בין רופא למטופל.

חשיבות הדיאלוג בין הרופא למטופל עדין רלוונטית, אבל 17 שנים אחרי, ממרומי הגיל השלישי שלי, יש לי תוספות שנוגעות לרופאים של היום.

להבהרה, 

כל מה שכתוב בהמשך הוא דעתי הפרטית, מסיפורים ששמעתי ופגשתי, וממש לא מחקר סוציולוגי רפואי מסודר. אשמח אם תספרו לי ספורים נוספים בתגובות.

אתחיל בסיווג רופאי המשפחה הזמינים לנו היום:

סוגי רופאי משפחה:

1. הרופאה הענינית - עושה כל מה שצריך לעשות בשש עד שמונה דקות, עוקבת אחרי מטופליה ואפילו מגיעה לשבעה כשמשהו נפטר. אבל ... אם יש לך שאלה שאיננה קשורה ישירות לבריאותך כרגע, תשכח מזה. והשאלה שנשאלה היתה "למה בתיק שבמחשב כתוב שקבלתי חיסון אחר מזה שקבלתי בפועל?" הרופאה פתרה את השואלת ב"הכל בסדר" והשאלה נשארה בלתי פתורה עד היום הזה. ואני אולי מאמינה שהכל באמת בסדר, אבל המטופלת בקשה העברה לרופא משפחה אחר...
2. הרופאה החברה - מקשיבה, נותנת פתרונות, מפנה למיון במקרים חמורים, מכירה אותנו יותר מעשרים שנה. אבל... אם יש משהו שלא בשגרה, שלא מצאנו באינטרנט, ואנחנו לא יודעים מה לבקש, התרומה שלה תהיה דלה. במיוחד אם זה לא חירום ולא מצדיק מיון, וזה "רק" סבל. התחושה היא של רופאה שעובדת לבדה, מתאימה אולי למצבי שגרה וקיצון (מיון), אבל קצת מינימלית כשיש בעיות אחרות.
3. הרופא.ה הפרפקציוניסטית - זאת הרופאה שקובעת תורים ארוכים בסוף היום, בודקת כל אחד בכל רשימת הבדיקות (צ'ק ליסט) על פי הספרות, וגם אם המטופלת סובלת מבעיות שינה מזה יותר מעשרים שנה, היא תעשה את כל הבדיקות ותנסה את כל התרופות לפני שתרים ידיים ותשלח את המטופלת לחיות את חייה כמו קודם.ולהתרגל... 
4. הרופא עם האג'נדה - זה רופא שלא חשוב מה שאתם יודעים או רוצים, ואפילו לא חשוב מה כתוב במכתב המלצה שהגיע מהמומחית לנפרולוגיה שהייתם אצלה, הוא בשלו. רפואה קונבציונלית זה לא האג'נדה שלו, וגם אם הנפרולוגית רשמה סטאטין לטיפול ביתר כולסטרול, הוא מיד יחליף אותו בתוסף תזונה ויוסיף עוד שניים לחיזוק המערכת החיסונית והכבד השומני, והופ חשבון הבנק של המטופל התכווץ בכמה מאות שקלים כל חודש, בעוד שהבריאות... לא בטוח שהשתפרה. הרופא הזה גם עלה על המיטה והדגים לי תרגיל ממש טוב לגב שלי, ואת הפענוח של ה CT שהוא קבל, הייתי צריכה ללמוד מהרופא האידיאלי, (של הסעיף הבא), שהלכתי אליו מיד אחר כך, כשהתחלף הרבעון.
5. הרופא האידיאלי - ושאיננו זמין - לצד הרופאה החברה, הרופאה הפרפקציוניסטית, והרופא עם האג'נדה, כדאי תמיד שיהיה רופא או רופאה "אידאלים" מהסוג שיודע ואוהב לענות על שאלות, יודע להסביר ולפרש את מה שרואים ב CT (כי מהמכתב הנלווה לבדיקה לא ניתן להוציא תובנות ובוודאי שלא מסקנות טיפוליות). אלא שהוא אף פעם לא זמין. או שיש לו עומס יתר (אידאלי... אמרנו?) או שהוא במילואים (מה לעשות שהוא עדין בגיל הגיוס?) או שהוא בעצמו עם קורונה, או סתם בחופשה בחו"ל.

על כל אלה, ישנם גם כמה סוגי רופאים מומחים שפגשתי את הסיפורים שלהם בשנים האחרונות:

סוגי רופאים מומחים:

1. המומחה המסביר - רופא.ה מומחית של הקופה, יש לה יותר מ 6-8 דקות, כי ככה זה בקופה, והיא נותנת שיעור באנטומיה, פסיולוגיה, ופרמקולוגיה באותן 15 דקות שעומדות לרשותה. והשורה התחתונה? אין שורה תחתונה. אז מיד כשיוצאים ממנה קובעים תור ל"דיעה שניה".
2. המומחה שהוא "דיעה שניה – "הפעם זה רופא שמשלמים לו , אז בעצם עומד לרשותו כל הזמן שבעולם, אבל אין לו מה להוסיף על מה שאמרה ה"דיעה הראשונה", אלא שהפעם המסקנה שלו מאד ברורה, כדאי לך לעשות את הניתוח בהקדם... ואצלי... הוא כמובן לא מתעסק עם הצד הכספי, לכך יש מזכירה, ומתאמת, ואחות, ושלל פונקציות שבאמת מקילות על החיים, וגם על חשבון הבנק.
3. המומחה במוסד ציבורי – הוא ממש נחמד ומקצועי, אבל המערכת מסביבו על הפנים, וההמתנה אליו היא בלתי נסבלת, כמות המטופלים שהוא אמור לקבל כל יום בלתי אפשרית, ואם נתלונן הוא יגיד שזה לא בידיו, ושאין לו שליטה על זה, והוא גם לא יבטיח שהוא המנתח, כי אמנם זה היום נתוחים שלו, אבל הוא לא יכול להבטיח כלום...
4. המומחה שכבר עשית אצלו נתוח – הוא נחמד ומשדר מקצועיות, ממעיט במילים, אומר ורושם את המינימום הדרוש, ממנו עולה שהכל עובד על פי התכנית. נכון שהברך כואבת ונכון שהוא אורטופד, אבל הנתוח היה בירך, והכאב בברך לא שייך לניתוח, אז במטותא תלכי לאורטופד בקהילה...
5. המומחה הפרטי, לפני ניתוח – הוא כבר לא עובד במערכת הציבורית, הוא כבר לא צריך. המשפחה חשובה לו, שיתף, ובמערכת הציבורית כנראה שלא (ניתן היה להבין מדבריו)... הוא רגוע וחיכן, עושה בדיקה גופנית ולא מסתכל באולטראסאונד שטרחנו להביא. הוא לא צריך, הוא רואה הכל מלמעלה, ומנתח בעזרת מצלמה עם שלושה חורים. ממש היי טק.  האולטראסאונד שהפסיותרפיסטית המליצה ורופא המשפחה הזמין, נשאר יתום בדיסק שלו, ואנחנו יצאנו בהרגשה של "מה יקרה אם בכל זאת יש משהו חשוב באולטראסאונד ? לפחות תעשה את עצמך שאתה מסתכל עליו? כדי שנרגיש שעשינו הכל לקראת הניתוח...

יש כמובן רופאים רבים ואחרים, ויש כאלה שהם קומבינציות של הדמויות שתיארתי למעלה, כך או כך בניתי סט של המלצות שאני כבר עובדת לפיהן, ועכשיו מעמידה אותן לרשותכם:

סט ההמלצות שלי:

1.     אף פעם אל תלכו לרופא לבד, במיוחד אם אתם בגיל מסויים ומעלה, קצת פחות שומעים, קצת יותר איטיים, וקצת פחות אינטרנטיים. כשהולכים שניים יחד, לרופא.ה יש יותר כבוד (ככה מרגיש לי כשאני מלווה...), יש עוד מישהו, חוץ ממך, ששומע.ת וזוכר.ת מה שנאמר, כי לא הכל רשום, ויש עוד משהו ששואל.ת שאלות שלא ממש חשבת עליהן באותו רגע.

2.     תמיד תעשו שיעורי בית לפני פגישה עם רופא – גלשו, חפשו, שאלו את האינטרנט, חברים ואת ChatGPT  כדי שתגיעו אל הרופא עם בסיס שעליו הוא יוכל להלביש את ההמלצות שלו.

3.     מומלץ להכין רשימת שאלות בבית – ולבדוק בסוף הביקור אם כל השאלות נענו.

4.     השורה התחתונה – שימו לב שבעידן החדש, הרופאים לא תמיד אומרים לכם מה לעשות. הם הרבה יותר מהזן שנותן מידע, ושואל אותך מה ההעדפה שלך. זה נפלא עד שזה מגיע לביצוע ואין לנו מושג ירוק אם לעשות את הקטרקט עכשיו או בעוד עשר שנים... אז אם זה חשוב לכם, כדאי לשאול את הרופא בסוף המפגש "מה אתה מציע/ממליץ לי לעשות מחר בבקר?..." חשוב להבין שלפעמים ההמלצה של הרופא לא תהיה לפי מה שטוב לכם, אלא לפי מה שטוב לכיסו או לכיס של המערכת... לא פשוט בכלל!

5.     כשבוחרים רופא מומחה – חשובות ההמלצות כמובן, אבל חשוב לזכור שבמערכת ציבורית, בבתי חולים מתקדמים, יש לפעמים ציוד מתקדם הרבה יותר מאשר במרפאות פרטיות, יש יותר מרופא אחד שעושה את העבודה, כך שיש להם עם מי להתייעץ, ויש "טיפול נמרץ" אם חס וחלילה מסתבכים. לעומת זאת במרפאות הפרטיות המערכת מפנקת, התורים טסים, הביורוקרטיה קורית מעצמה, ורק הרופא עושה מה שבא לו, בלי ביקורת של עמיתים, ובלי טיפול נמרץ אם משהו מסתבך. לשיקולכם!

ולקינוח, שמרתי לכם סיפור מהחיים באותו עניין

כשאבי עבר את גיל שמונים, ביקוריו במרפאות ורופאים הלכו ותכפו, ואנחנו, הבנות, היינו שם לצידו, כל הזמן.

יום אחד הוא הגיע למיון בבית חולים כללי, וחיכה בסבלנות לתורו. אלא שהוא לא תכנן את המיון הזה וגם לא תכנן בעשר בבקר שבשתיים בצהרים הוא עדין יהיה במיון, ולכן לא היו איתו טיפות העיניים הקבועות שלו. העיניים שלו היו אדומות ומגורות במצב מעורר רחמים כשאני הגעתי בשעה שתיים להחליף את אחותי.

"אבא, למה העיניים שלך אדומות?" אני שואלת והוא מסביר שאין להם כאלה טיפות במיון, ושרק רופא יכול להורות על הזמנת הטיפות מבית המרקחת של בית החולים, ואין רופא.

אני משנסת מותניים ומתחילה להסתובב במיון בתקווה למצוא רופא שיעזור, מוצאת שני רופאים שנראים לי "מובטלים" ומבקשת את עזרתם, אבל הם מבהירים לי שעכשיו מתחלפת המשמרת והרופאים של המשמרת הבאה הם אלה שיתנו את ההוראה. אני עוד עושה מאמץ לעניין את האחיות והמזכירה שמסתובבות "חופשי", אבל התשובה זהה.

ואז אני עושה את הדבר היחיד שנותר לי לעשות, נעמדת באמצע המיון ההומה, ובקול הכי רם שלי אני קוראת "האם יש כאן מישהו שיכול לדאוג לטיפות עיניים לאבא שלי?" נעשה שקט במיון. לא הזמינו מאבטח, אבל באו להרגיע אותי, ותוך כמה דקות, באופן מפתיע, הגיעו הטיפות המיוחלות, בטיל ואקום, ישר מבית המרקחת.

אבא שלי אומנם הוכיר לי תודה על הפתרון היצירתי, אבל ממש התבייש במה שעשיתי, והודיע לי שזאת הפעם האחרונה שאני מלווה אותו לרופא.

אין בעייה. אחותי נקראה לדגל.

וההמשך הוא החשוב:

בביקור הבא במרפאה, אחותי התלוותה לאבא שלנו. והם המתינו לרופא. המתינו והמתינו, והמתינו והמתינו, והתור לא הגיע, או שאולי הרופא לא הגיע... כך או כך, בשלב מסויים אבא שלנו אמר לאחותי "אם אחותך היתה פה, כבר מזמן היינו בפנים"...

חחח,

כשאחותי ספרה לי, הרגשתי שאבא סוף סוף השלים ולמד איך עובדים עם המערכת הרפואית שלנו ואיך עובדים אתי...

עד כאן הסיפורים שלי, מוזמנים להציע ספורים נוספים בתגובות. פשוט כי מכולם אפשר ללמוד לקראת הפעם הבאה.