אהבה אפשרית 

אני מאוהבת.

נשבעת.

בחיים לא הרגשתי ככה.

הוא בראש שלי כל הזמן—

אני חושבת עליו, מדברת עליו,

אפילו פאקינג חולמת עליו.

חולמת על הידיים שלו משוטטות עליי,

על השפתיים שלו נסגרות על שלי,

על החום שלו נמס לתוכי.

לא חשבתי שזה אפשרי.

לא ככה.

אני רוצה אותו.

כל חלק בו.

אני רוצה להכיר אותו באמת—

את הצד המיני, השטותי, הרציני, העצבני.

לראות אותו בכל המצבים,

להיות לידו כשזה טוב וכשזה קשה.

אני רוצה לשמוע אותו חופר בלי סוף על הפועל,

לראות אותו משתגע משמחה כשיש גול,

מאבד את הקול בצרחות אושר.

“שהפועל היא הליגה הכי טובה בעולם!”

אני רוצה לראות אותו נשבר

ולאסוף אותו אליי.

רוצה שהוא ירגיש בנוח לכעוס איתי,

עליי, לידי.

אני רוצה אותו—

רוצה לנשק אותו לאט, ואז חזק.

לעשות איתו אהבה,

ואז להזדיין איתו כמו חיה.

אני רוצה שהוא יהיה הראשון שלי,

שהוא יהיה זה שיגרום לי לגמור.

אני רוצה לעודד אותו כשהוא רץ מרתון,

לצעוק לו שהוא יכול, שהוא מסוגל,

שאני מאמינה בו.

אבל גם להתקשר אליו בוכה,

כי קמתי מסיוט.

אני רוצה הכול וכלום.

ווליום ומיוט.

קור וחום.

אני רוצה להרגיש את כל קשת הרגשות שיש בעולם—

ואני רוצה לעשות את זה איתך.