התקופה הנוכחית במדינתנו קשה מנשוא.

כאילו אנחנו ברכבת הרים גבוהה במיוחד.

יום אחד מרגישים כאילו יום הזיכרון עם חזרתם של בני משפחת ביבס וים של דמעות כאב מציף אותנו.

ואז ביום שבא אחריו מרגישים כאילו אנחנו ביום העצמאות כשהלב שלנו מתפוצץ משמחה והדמעות חונקות את גרוננו בעת שובם של חטופים חיים.

רבים מאיתנו מסתובבים בתחושת אבל כבד לנוכח הכאב הפוקד כל כך הרבה אזרחים במדינתנו.

עינינו נשואות לעתיד בתקווה שנצליח להיבנות מחדש מתוך ההריסות.

לצערנו הדרך לפנינו עוד ארוכה מאוד!!!

האחרים באוכלוסיה, אלה שלא נפגעו מקרבה ראשונה, מנסים להמשיך הלאה.

כמוני.

ממשיכה את מסעי בשביל. בוחרת כל פעם מחדש לצאת לעוד מקטע.

וכך הלכתי במקטע 1 צעדנו מצומת האלה עד לצומת בית גוברין.

מקטע 2 היום החל בבקור מרתק בגן לאומי מארשה, בית גוברין.

את קטע ההליכה התחלנו מצומת בית גוברין וסיימנו למרגלות תל לכיש.

אז הגיע רגע מכריע: האם לצאת לקמפוס של יומיים?

למרות הפחד שכמעט הכריע אותי חשתי תחושת תבוסתנות באם אחליט לוותר.

לשמחתי הרבה בחרתי לנסות בעצם הידיעה שבארצי אני נמצאת ולכן אוכל לשוב לביתי בטרם עת.

אלו היו יומיים קסומים בהם צעדנו במצד צפיר, ירדנו את מעלה העקרבים הרומי.

למחרת הלכנו בגב ימין, נחל ימין נחל חתירה.

לקראת סיומו של המסלול ציפה לנו אתגר מפחיד וקשה במיוחד שבו טיפסנו על מדרון תלול וגבוה במיוחד.

טיפסנו על סולמות בידיעה שתהום עמוקה מתחתינו.

את היום סיימנו בעין יורקעם.

נופי המדבר מיוחדים במינם, פראיים, יפים כל-כך. 

נכון שנדרשו לי מספר ימים רב מהרגיל כדי לשוב לאיתני הפיזי, אך נפשי נסקה מעלה מעלה בשכרון חושים מחזק.

היום אילת עדיין רחוקה אבל יודעת שאעשה ככל יכולתי את הדרך.

מאחלת לכולנו עתיד טוב!

בריאות לכולם,

אריאלה