המוח/הראש עסוק בלעבוד שעות נוספות בעקבות רמת הכאבים וכל מה שנלווה לזה.

עצם קיומן של המחשבות האלה מכניס אותי לחרדות מטורפות.

כבר לא יודעת כמה מזה זה כאב פיזי וכמה נפשי ובתכלס זה לא באמת משנה.

שורה תחתונה, אני סובלת בכל שניה.

חלק גדול בי מתבייש על זה שאני הגעתי למצב שכזה.

אני לא מבינה למה אני מוסיפה לעצמי על הקשיים הקיימים ויורדת על עצמי בכל הזדמנות שיש לי.

מרגישה שאני מאבדת את זה כבר ממזמן, כל פעם מתפלאת עד כמה אני מצליחה להחזיק כביכול אבל זה כרוך בכל כך הרבה שאני צריכה לתת.

שום דבר לא בחינם.

כל יום מגיע ומבחינתי אני בספק כל פעם מחדש אם אצליח לשרוד אותו בכלל.

זה גם אף פעם לא אותה רמה של כאבים ומעבר לזה זה לא צפוי בכלל.

מתגעגעת ללפני שהייתי אשכרה נהנית מהדברים הקטנים והבסיסיים כמו סתם לשכב במיטה באיזה תנוחה שבא לי או סתם להתקלח.

כבר לא מזהה את עצמי, הכאבים משנים אותי ממש ולצערי גם את הגוף שלי וקשה לי לראות את זה.

כמה התמודדויות??? אלוהים איפה אתה??? כמה שאני בוכה וקוראת לך אפילו זועקת כל התקופה הזאת וכלום.

אני זוכרת שאלוהים לא משיב ריקם דמעותיה של בת מלך שבוקעות את כל הרקיעים.

מקוה שעוד יתהפך לו הכל איכשהו, זה לא הגיוני להיות במצב שכזה.

לפני זה חייתי בהישרדות עכשיו בתחושה שלי זה קרוב לייסורים.

אני לא בנאדם רע באמת שלא ועברתי כ"כ הרבה חרא בלשון המעטה ואיכשהו המשכתי להישאר אופטימית לא משנה מה ואפילו חיזקתי אחרים.

פתאום לקלוט את עצמי במצב שאני זה ממש מנפץ את כל מה שחשבתי על עצמי, מרעיד לי הכל וגורם לי לחשוב שהכל היה מזויף.

אני קשה עם עצמי אני יודעת אבל זה רק כי אני מחזיקה גם כעסים עליי.

מאשימה את עצמי בזה ובעוד דברים אחרים שקרו לי במהלך החיים.

כבד לי כבר