היום בגילי המתקדם, אני מתבונן בדור הצעיר, בעין ביקורתית. קשה לי להבין את הפזיזות הזאת, הרדיפה אחרי החומרי, אקסטרים, מוזיקה רועשת. מה קורה פה?!

ואז אני נזכר בימי צעירותי ומסתבר, שלא הרבה השתנה. מה שנראה לי היום כל כך קיצוני ומגונה, היו פעם דברים שאני אהבתי דווקא לעשות. כן פעם הייתי צעיר ולמעשה הכותרת של הסיפור, היא לא כצעקתה....

אני זוכר כשלמדתי קורס טכנאים, באורט מבוגרים, הגיע לכיתה תלמיד בן 30, שנראה בעיני אז, כקשיש ממש. מנגד, באותו זמן, הלכתי למופע של להקת בנזין, המפורסמת של אותם ימים. האולם היה מלא בנוער, ואני בן ה-23 הרגשתי שם ממש קשיש. גם אז, למרות שרכבתי על אופניים בתל אביב, שהיה הכלי היחיד שלי אז (רישיון עדיין לא היה לי) עדיין ראיתי את הילדים של אחי, רוכבים על האופניים שלהם, בצורה שנראתה לי פראית ומטורפת לחלוטין. אני נזכר, ששנים לפני כן, כשגרתי באילת, נהגתי לרכב על האופניים של אבא שלי בשטחים השוממים, ההרריים של אילת, במהירות מטורפת לחלוטין, חסרה מעצורים או בסגנון חארקות... בתור ילד באילת, יצאתי לשחק בחוץ, לא הייתה טלוויזיה ולא מחשב. אבל בדירה ברחוב, גר אדם שהיה יוצא למרפסת וצועק עלינו שנפסיק להרעיש. אז כולנו התמרמרנו על כך, אבל היום אני מבין אותו היטב! גם השכן מלמעלה היה נוהג לעבוד עם פטיש בדירה והיה דופק לנו על הראש. אני אז, ישבתי על הכיסא שקיבלנו מהסוכנות, כיסא בלי שמענת והתחלתי לדהור עליו כמו על סוס. כמובן שהדבר עורר רעש נוראי לשכן מלמטה, שצעק עליי. אחי יצא להגנתי, רק אימא הבינה והשקיטה אותי.

פעם הייתי צעיר ואלו דברים שלא אעשה כבר. לנסוע במהירות, לשים מוזיקה רועשת ואפילו להרעיש לשכנים. בחיוך אני נזכר איך כשגרתי אצל אישה מבוגרת (שכריתי שם חדר) קניתי לי טרנזיסטור קטן, מהתחנה המרכזית. פתאום היא נכנסה לחדר נסערת, התבוננה בטרנזיסטור הקטן, כלא מאמינה, איך מכשיר כזה קטן, מקים כל כך הרבה רעש....

פעם אחרת מצאתי עבודה נוספת, בשבתות, בהדפסה על מכונת כתיבה חשמלית, סופר משוכללת, חצי אוטומטית, שיצרה עמודי סדר מוכנים לדפוס. לא יודע אם אתם זוכרים, אבל מכונת כתיבה הייתה מכשיר מאוד רועש. פה היה מדובר במכונת כתיבה חצי אוטומטית של אי.בי.אם (קומפוזר) שהפגיזה ממש. מקום העבודה שכן בדירה קטנה, בבניין דירות בצפון תל אביב. אמנם השכנים לא הפריעו לי, אבל התלוננו בפני בעל הבית שלי, שהסכים להתאים את שעות העבודה שלי, ליותר נוחות להם. אני זוכר איך טפסתי על גדרות גבוהות, כמו חתול ממש ולא הבנתי בכלל מה הסיפור הגדול פה... פעם, כשגרתי כבר עם אשתי בדירה משלי, אבדנו את המפתח של הדירה ונכנסתי אלינו הביתה, בקומה הרביעית, דרך המרפסת של השכן. משהו שהיום נראה לי מסכן חיים, לא היה דיג דיל אז. אפילו כעבור עשרות שנים, לא חשבתי שאגיע לגיל, שכבר אקשה לטפס ארבע קומות לדירה שלי.

אני זוכר את הפתגם של פעם: מה שלא עושה הגיל עושה התרגיל. ואכן היום, למרות הכול, צריך להשתדל ולהמשיך לעשות כל יום תרגילי התעמלות ודברים שאולי לא יראו ראויים בעיני הצעירים, אבל צריך תמיד להרגיש צעיר. ולא כל דבר "צעיר" הוא טוב. בשיר סימן שאתה צעיר מוזכר שיש לך קוצים בתחת והיום נוח לי יותר עם הסבלנות שרכשתי. לעשות דברים לאט, זה גורם להנאה רבה יותר. אנחנו כבר לא מתעסקים בצורה, אלא במהות. לא רצים בשנים מאירוע לאירוע, אלא לוקחים כל יום ויום לחוד.

הכול יחסי, אי אפשר להחזיר את הזמן אחורה וגם את המוות למנוע. אני זוכר איך הייתי מבחין אצל קשישים, שמתו עם הזמן, בתופעה מעניינת. הם היו מתנפחים לפני הסוף. דבר שהיום נראה לי משונה, כשאני בעצמי נמצא בחברה ה"טובה"...