מלחמות פנימיות 24/7 עם הגוף עם הנפש עם הכאבים עם הכל.

נמצאת בתנוחה מסוימת נגיד שכיבה פחות מ5 דקות פתאום הרגליים מתחילות להתקשות אז אני מתיישבת ואז כלום זמן אחרי מתחילים כאבים בגב אז אני משנה שוב תנוחה וככה כל הזמן.

איך אפשר שלא להשתגע רק מזה וזה רק פסיק ממה שאני חווה.

אז אני צופה בעוד משהו בטלוויזיה סתם כדי לא לשקוע ולנסות לפחות לקצת לצאת מזה אבל כמה זה מחזיק כבר, הכאב עדיין שם הוא אף פעם לא עוזב באמת.

קראתי הרבה היום על Crps גם פה באתר וזה יותר ויותר נראה לי מה שיש לי.

מצד אחד זה יכול להקל לקבל שם למה שעובר עליי אבל מצד שני במקרה הזה נגיד זה נוראי כי זאת מחלה חשוכת מרפא והיא הולכת ומחמירה עד לכדי נכות (כסא גלגלים) שמבחינתי זה מאוד מאוד קשוח בלשון המעטה.

מטורף כל הלבל הזה של הכאבים, מי היה מאמין שאפשר לסבול ברמה כזאת??? 

מה שכן זה גורם לי להבין עד כמה שומדבר אבל שומדבר ולו הקטן ביותר לא ברור מאליו בכלל.

עד לא מזמן האמנתי שאלוהים לא מעמיד בנאדם במבחן אם הוא לא היה יודע שהוא יכול לעמוד בפניו...היום קשה לי מאוד להסכים עם זה.

זה קטע כי אמרתי הרבה בזמנו כמה ניסיונות אפשר להעמיד בנאדם.

קשה לי לקבל את זה מאוד וכנראה זה חלק ממה שפוגע בתהליך שלי.

גם העובדה שאני אעדיף להימנע מאשר לפעול, אולי זה מהחרדות והפחדים שהתחילו לצוץ.

לקבל את זה שאני שמה רגליים לעצמי זה לא פשוט בכלל בטח שלא בסיטואציה רפואית שעניין הזמן הוא פקטור מאוד חשוב בו.

יש עוד קטע שקשור למשפחה שאני כאילו תלויה בהם הרי אני לא יכולה ללכת לבד, לא נעים לי וכל מיני פרצופים וברוגזים למיניהם שממש מורידים אותי למטה עוד יותר.

בלבלה רצינית בקיצור

ועוד יום שלא עשיתי משהו למען הבריאות שלי עובר ואני אוכלת את עצמי על זה

בא לי לצאת כבר מהראש שלי האובר ביקורתי הזה

זה מעייף כל כך