שמתי על עצמי מסיכה שקרית של אופטימיות כדי להצליח להמשיך.

הכל בספק כבר.

כואב לי עליי, על המשפחה, על החברים, על כולם שהם צריכים לחוות אותי ככה או שיותר נכון לומר לא לחוות כי אני לא באמת אני כבר ואני לא באמת איתם.

מציאות ממש מורכבת, מרגישה לבד ושאני סוג של אוויר.

אני לא יכולה לעשות פעולות בסיסיות כמו להתקלח שזה ממש שובר אותי או לישון.

אלה פעולות שמאוד יכולות להשפיע על המצב הנפשי.

אז איך לא אתחרפן???? 

או פשוט סתם ללכת להמשיך לעשות בדיקות כדי לברר מה יש לי ולהתחיל כבר לטפל.

בגלל הכאבים והמוגבלות.

כמה אפשר? אפילו לבכות אי אפשר כי זה מגביר את הזרמים וכמה שאני מתייפחת פה בחדר ואף אחד לא יודע בכלל.

גם אם כן זה לא בסדר לבכות מבחינתם.

הצלחתי לפני כמה ימים להוציא הפניה למיון ולא הלכתי כי לא היה לי נעים מהמשפחה שאני תלויה בהם כדי לעשות את זה.

חלק בי מתחרט שבאתי לפה בכלל והפלתי את כל החרא שלי עליהם, אולי היה עדיף להתמודד לבד עם השדים שם הרחק מהעיניים שלהם והכאב שבא.

כמה אני מדברת עם אלוהים ושומדבר לא קורה, החלטתי אפילו לתרום לאיזשהו מקום ושיתפללו עליי אבל חלק בי אומר לפחות תעשי את המינימום הנדרש שזה ללכת לרופאים ובדיקות ואני לא מסוגלת לזה אז איך זה יקרה.

מרגישה שאני רק מתאכזבת לאחרונה, תולה תקוות בכל פתרון אפשרי שמוצאת ואז מגיעה ההתרסקות שמלווה בכעס ושיפוט עצמי.

אם לא היה לי את המגבלה הפיזית הייתי מאשפזת את עצמי פסיכיאטרית כדי להתאזן.

מה קרה שם בדרך? מה נדפק? 

איך אפשר לסבול ככה???

אני פשוט מפחדת.

מאז שהגעתי לפה זה מרגיש כמו יום אחד ארוך שפשוט לא נגמר כי אין באמת מנוחה או משהו שייתן מרגוע.

גם קודם ביטלתי רופאת משפחה שביקשה שאגיע במיוחד בגלל המצב שלי שהייתה אמורה להיות לי עכשיו למרות שזה קריטי מאוד מבחינתי כי לא רוצה להפריע וגם כי קשוח לי ופתאום אני נתקפת חרדות רגע לפני.

זאת רמת סבל שבחיים לא הרגשתי ואני לא יודעת איך להתמודד עם זה, זה משחק לי בקופסא.

שרק ייפסקו כבר הכאבים, נמאס לי לבכות בכמויות האלה וזה מוסיף לכאבים הקיימים.

פשוט לא מאמינה שזה המצב