מידעהצהרת נגישות
תצוגת צבעים באתר(* פועל בדפדפנים מתקדמים מסוג chrome ו- firefox)תצוגה רגילהמותאם לעיוורי צבעיםמותאם לכבדי ראייהא+ 100%א-סגירה

למה אנחנו דפוקים?

כמוניבלוגיםלמה אנחנו דפוקים?פוסט-טראומה מורכבת: החיים בין הכיסאות במדינה שמפקירה נפגעים

פוסט-טראומה מורכבת: החיים בין הכיסאות במדינה שמפקירה נפגעים

כשפוסט-טראומה היא חלק מהזהות

440 צפיות
פוסט-טראומה מורכבת: החיים בין הכיסאות במדינה שמפקירה נפגעים

פוסט-טראומה מורכבת (C-PTSD) היא לא רק אבחנה רפואית—היא דרך חיים עבור מי שגדלו בצל התעללות מתמשכת. בניגוד ל-PTSD "רגיל", שמתפתח בעקבות אירוע טראומטי בודד, פוסט-טראומה מורכבת נגרמת מחשיפה מתמשכת למצוקה רגשית, פיזית ונפשית, לרוב בילדות. עבורי, היא לא משהו שנכנס לחיי פתאום—היא תמיד הייתה שם. גדלתי איתה, חייתי בתוכה, והיא חלק ממי שאני.

אבל מה קורה כשמדינה שלמה בוחרת להתעלם ממי שמתמודדים עם ההפרעה הזו? איך נראים החיים של מי שלא קיבלו סיוע בזמן, נפלו בין הכיסאות, ונשארו להילחם לבד על הקיום?

אובחנתי מאוחר מדי—וזה לא היה מקרי

הייתי בת 20 כשקיבלתי אבחון רשמי. לא הופתעתי—כבר בגיל 16 חשדתי שמשהו לא תקין, אבל כמו רבים אחרים, רק כשההתקפים החריפו ונעשו בלתי נסבלים, נאלצתי לפנות למערכת. ואז פגשתי את מה שרבים אחרים חווים: אדישות, חוסר משאבים, ודחייה בירוקרטית.

למה לא אובחנתי בגיל שש, כשהסימנים היו ברורים? איך קרה שצוותי הוראה, עובדים סוציאליים ומערכת הרווחה התעלמו ממני כל כך הרבה שנים?

כשהייתי ילדה, כל הסימנים להתעללות והזנחה היו שם. היו לי בעיות ריכוז, פחדים לא מוסברים, תגובות קיצוניות לגירויים מסוימים, אבל אף אחד לא טרח לשאול למה. במקום לבדוק מה קורה איתי בבית, פשוט תייגו אותי כבעייתית.

כשמערכת הרווחה כן התערבה, זה לא היה כדי להציל אותי אלא כדי להגדיר אותי כ"מקרה קשה" ולהפנות אותי לעוד מערכת שלא נתנה פתרון אמיתי. וכשבגרתי? המערכת לא רק שלא תמכה בי, אלא היא זו שהביאה לנתק ביני לבין בתי.

מערכת הבריאות שלא מתפקדת

המסלול שלי לקבלת טיפול היה רצוף במכשולים בלתי נתפסים. כשסוף-סוף החלטתי לפנות לפסיכיאטר, נאמר לי לחכות שנה שלמה לתור. המזכירה הרפואית אפילו ניסתה לשכנע אותי לא להירשם כי "זה ייקח המון זמן וחבל לך על המאמץ".

כשהצלחתי לקבל אבחון, נאלצתי להמתין שנתיים נוספות עד שקיבלתי עזרה ראשונית בדמות טיפול רגשי בלבד. פסיכיאטרים וקופות החולים בישראל לא מתפקדים—זו עובדה. אני מחכה שש שנים לתור, ואף אחד אפילו לא התקשר לברר מה מצבי או אם אני עדיין צריכה את העזרה הזאת.

אנשים עם פוסט-טראומה, במיוחד כזו שנגרמה בילדות, נאלצים להילחם במערכת שבנויה לדחות אותם. אם הייתי נפגעת בצבא, המדינה הייתה נותנת לי תמיכה כלכלית, תרופות בחינם, וטיפולים פסיכולוגיים ללא המתנה. אבל אני לא. ולכן אני שקופה.

חיים בהישרדות—לא חיים בכבוד

כיום, אני מקבלת קצבה שמספיקה לי לשרוד, לא לחיות. אין לי גב כלכלי או משפחתי, ולכן כל שקל מחושב. המצב שלי דורש טיפולים, אבל אם אני רוצה לקבל אותם—אני צריכה לשלם בעצמי, ואין לי איך.

ההבדל ביחס בין נפגעי צבא לנפגעי ילדות זועק לשמיים. המדינה מעניקה לנפגעי צה"ל את כל הסיוע הנדרש, כולל הכרה, משאבים כלכליים ושירותי רפואה. אנחנו, נפגעי התעללות והזנחה, מופקרים לחלוטין.

שגרה של הישרדות תחת השפעת המחלה

השגרה שלי תלויה לחלוטין במחלה. יש ימים שאני לא מסוגלת לתפקד כלל—אני פשוט ישנה כל היום. יש ימים שאני רוצה להיות פעילה, אבל הגוף והנפש מסרבים לשתף פעולה. אני מרגישה כלואה בבית ובתוך הגוף שלי.

הדבר היחיד שבאמת עוזר לי הוא קנאביס רפואי, לצד הימצאות במקומות טבעיים. אבל אלו פתרונות נקודתיים, לא מערכתיים. אני לא מצליחה למצוא מסגרת שתיתן לי כלים להתמודד עם המחלה.

חברה שלא מבינה, מערכת שמתעלמת

החברה הישראלית חטטנית, פולשנית ולא רגישה. אנשים שואלים שאלות חודרניות, מתייחסים לנפגעי נפש בזלזול, ומתעקשים שאנחנו "יכולים להתגבר על זה אם רק נרצה מספיק". הם לא מבינים, ולא מנסים להבין.

המצב רק מחמיר כשמדובר בנפגעות שלא עברו טראומה צבאית. בחברה הישראלית, אם לא נפגעת במסגרת צבאית, אתה נחשב סוג ב'. ההכרה שמקבלים נפגעי צה"ל היא לא משהו שנזכה לו לעולם, לא משנה כמה עמוקה וצולבת הטראומה שלנו.

מה צריך להשתנות?

  • הכשרת צוותי חינוך: מורים, גננות ויועצים צריכים ללמוד לזהות ילדים במצוקה. יש כל כך הרבה צורות של התעללות, ולא כולן משאירות סימנים פיזיים.
  • שינוי במערכת הבריאות: רופאי משפחה צריכים לקבל הכשרה פסיכיאטרית בסיסית, כדי שיוכלו לזהות מוקדם יותר הפרעות כמו פוסט-טראומה מורכבת.
  • סיוע מותאם לנפגעי נפש: כיום, שירותים מיוחדים מיועדים רק לנפגעים פיזיים. צריך להגדיר סיוע ייעודי לנפגעי פוסט-טראומה, כולל מענקים כלכליים, תמיכה רפואית וסיוע נפשי מהיר.
  • קיצור תורים: אף אחד לא צריך לחכות שנים לטיפול כלשהו תקופת המתנה כזו משמעה חיים שלמים בלי טיפול.

סיכום: אין תקווה לעזרה, אז מה כן?

במציאות שבה המדינה מסרבת לראות אותנו, האחריות נופלת עלינו—על הנפגעים. אנחנו נאבקים על קיום יומיומי, על הכרה, על טיפול. אבל גם אם המדינה מתעלמת, אנחנו לא לבד. יש לנו זה את זה.

אני כותבת את זה כי אני יודעת שיש עוד כמוני שם בחוץ—שקופים, אבודים, מנסים לשרוד. אני לא יכולה להבטיח שהעזרה תגיע, כי המערכת לא רוצה לעזור לנו. אבל אני יכולה להגיד דבר אחד: אנחנו כאן. ואנחנו נמשיך להיאבק.

תגובות