על החיים, על המוות, ועל מה שמעבר להם
סיפור אישי והרהורים עמוקים על החיים ועל המוות
בדרך כלל יש לנו חלומות מפחידים, שכשאנו מתעוררים אנו נפטרים מהם. אבל לי היה מן סיוט חי שכזה, ביום בהיר אחד לפני מספר שנים.
לא שקרה לי ממש אסון, אם כי גם לקבוע תור לטיפולי קרינה לאשה חולת סרטן, זה לא הכי נעים. כוונתי שזה בדיוק מה שעשיתי באותו יום, קבלתי טלפון מהמרכז הרפואי בלינסון, שיש לי תור כזה עבור אשתי. תקופה די ארוכה אנחנו מתכוננים לקראת הטיפולים האלו, שאמורים לרפא איזה גידול שלה. אבל בכל זאת, כשזה ממש על הסף, זה יותר קשה.
אחרי אותה שיחה, אני מוצא את עצמי נוסע בקטנוע שלי, במערב ראשון לציון, באזור שקט, כמעט שומם מאנשים. פתאום אני רואה מולי, על המדרכה, עומדת במעבר חציה, אישה תמירה, לבושה כולה שחור מכף רגל עד ראש, אבל בצורה מהודרת, לא מוסלמית, אלא נוצרית. הבנתי מיד שמדובר בנזירה. היא הייתה מאוד רצינית ונראתה חריגה לנוף המקיף אותה. הרגשתי פיק ברכיים, כאילו קבלתי איזו בשורה מעולם אחר. בעצם, כאילו שמלאך המוות נגלה לפניי...
כך, שקטה, רצינית, מהודרת, בולטת בצורה אבסטרקטית ממש, על הרקע האפור של האזור, היא עוררה בי אי שקט גדול.
התגלותה לפניי, השתלב בצורה מחרידה, עם החששות הגדולים שעוררה בי השיחה עם בית החולים, בה קבעתי הקרנות לאשתי. כאילו שהיא באה לבשר לי איזה מסר, בנוגע לעתידה השחור של אשתי החולה. ברגע הזה, של ספק, של אי בהירות וחרדה, דומה שמלאך המוות התגלה לפניי, מזמין ומאיים. כל זה בדמותה של נזירה מהודרת, שקטה ורצינית להפליא. ההכרה באבסטרקטיות של המחזה שהתגלה לפני, הכניסה אותי ללחץ גדול. למרות ניסיונותיי להתעלם ממנה, לא יכולתי להימנע מלחשוב שיש פה איזה מסר ברור וחד. היה זה, לכל הדעות, מחזה תלוש לגמרי מהמציאות האפורה, של המקום ושל הזמן. תלישות שהשתלבה בצורה מפחידה עם הרגע הדרמטי של התור לטיפולים שקבעתי עבור אשתי, בבית החולים...
הדבר היחיד שקצת הרגיע אותי, הייתה הידיעה שסמלים שנראים מפחידים, בקלפי הטארוט למשל, הם לא ממש כאלה. כך למשל קלף מלאך המוות, למשל, דווקא מבשר על התחדשות והתחלות חדשות. ואכן ציפיתי בקוצר רוח להגיע הביתה, להיכנס לאינטרנט ולהבין מה מסמלת דמות הנזירה. ואכן, גיליתי שאין זה דבר מפחיד כלל, אלא לכל היותר הוא מלמד אותנו לחפש את האמת בתוכנו.
ומה קרה לבסוף לאשתי, אתם בוודאי שואלים. אני רוצה לספר על כך במילים: היא הלכה בדרך כל בשר. (אמירה אגב, שגיליתי שאין לה שום אחיזה בשפה העברית, חוץ מאשר בשיר הידוע: רחוב הנשמות הטהורות.) כוונתי בזה, שאני מאמין שמוות הוא לא דבר שלילי, אלא מחויב המציאות. זה נובע מאמונתי בחיים שאחרי המוות. אבל זה כבר סיפור אחר. המוות שייך לעולם הנצחי, שמעל להבלי העולם הזה ואילו פה, אנחנו חיים את הרגע ומתרגשים ממאורעות שאין להם שום אחיזה בנצח ובנצח, אלא רק באשליה של החיים החומריים. כל זאת לפי האמירה הידועה: בסוף יהיה טוב ואם עדיין לא טוב, סימן שזה לא הסוף...
מעבר לפחד הבסיסי שלנו, פחד ההישרדות, יש פחד נוסף, אשר איננו יכולים להתחמק ממנו: פחד מהמוות שיגיע לכולנו...
על מנת להתגבר על הפחד הזה, אנחנו מחזקים את האגו שלנו, רק כדי לגלות בסוף, שהוא לא האני האמתי שלנו, אלא יציר כפינו הדמיוני..
האגו נותן לנו רגעי אושר זמניים, אבל גם מציב אותנו בפני הפחד הגדול ביותר שלנו: הפחד מהמוות. כך אנחנו מתחילים להרגיש כמו ברווז במטווח...
מצד שני, ברגע שנתעורר לאני האמתי שלנו, זה הרוחני, נגלה שבעצם אין פה מי שימות, כי אנחנו לא באמת קיימים בתור משהו פיזי... אמנם יש לנו חמישה חושים, התופסים את הסביבה שלנו, אבל האני שלנו הוא משהו דמיוני, שאנו יצרנו. אנחנו בעצם, כמו צופים בסרט, מהצד. המוות הוא באמת תהליך פשוט, לא מפני שאלוהים מעביר אותנו במצב הקיומי שלנו, מעולם אחד לשני. אלא בגלל שברגע המוות, אנו נוכחים לדעת שמעולם לא היינו קיימים ובעצם המוות הוא המשך ישיר לחיים....
הפתרון לפרדוקס הזה הוא פשוט להיות ולא להיות. כלומר ללכת בלי ולהרגיש עם, ליהנות משני העולמות, לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה... כל הדברים שהשכל שלנו לא תופס, בדיוק כפי שאינו תופס את האמת לגבי עצמנו...
בדרך זאת נגיע אל האושר. לא בצורה ישירה, אלא אקראית, כי הדרך הזאת היא מסובכת ופתלתלה ומטעה...
מה שבודהה כינה: להתעורר אל העצמי האמתי שלנו, כדי להשתחרר מהסבל של העולם הזה.
מי שכל חייו יחמוק מהתובנה הזאת, עלול בסוף ימיו להתעורר לפחד הכי גדול. הוא עלול לגלות, שלא רק שהוא לא הולך להיעלם מהעולם, אלא שבעצם מעולם לא היה קיים באמת. שהאגו שלו, היה כולו אשליה ובעצם כולנו חלק מהשלם הגדול ביותר, של הבורא. שגם הוא, נגלה, אינו בכלל מה שחשבנו...
תגובות
